סימור בארץ החלומות

בחיים כמו בספרות, קורה לפעמים שחלומות גדולים, מגדלים שפורחים באוויר ומגדלי בטון וזכוכית קורסים בבת אחת, בלי התראה מוקדמת, ורק אחרי שענני האבק והטראומה שוקעים, יש מי שמתפנה לקרוא את הכתובת שהיתה שם, ממש שם, על קיר הזכוכית המסמא בבוהק, על קירותיה הפנימיים של נפש שהיתה טרודה בענייני היום יום, שחלמה חלום אחר.
"פסטורלה אמריקנית" של פיליפ רות', רומן רב-עוצמה ומהדהד בין כתלי המוח זמן רב אחרי שתשכחו את שמות הגיבורים וחלקים מן העלילה, נדרש בדיוק לסוגיות הזאת: לארכיאולוגיה של רעיונות ושל הנפש האנושית על פני שני דורות, כדי לנסות ולגלות מה אירע שלא כשורה בעוד הגיבורים עמלים על החלום האמריקני.

לגדול בצל החלום

הדמות הטרגית שרות' מציב במרכז הסיפור הוא בן של מהגרים. סימור לבוב לא נפטר משני הסימנים המזהים אותו כזר: שם פרטי של יהודי (כן, גם ג'.ד. סאלינג'ר יצר "סימור" משלו) ושם משפחה שמקשר את שורשיו לעיר לבוב, או למברג, אם תרצו – בפולין. לבד מסימני הזיהוי, ברורים כצלקת גלוייה לעיין, סימור חי בשולי החלום הנוח למדי, רוב הזמן שבוי בחלום הזה לגמרי מבלי משים. מרכז הכובד הרומנטי של חייו מצוי, כמו אצל מליוני אמריקנים, במיתיזציה של ימי בית הספר התיכון, בהצטיינות דווקא בספורט – לא בדיוק מקובלת אצל ילדים יהודים, אבל כזו שפותחת דלת אל הזרם המרכזי של חברת-הנעורים האמריקנית.
כשסימור בוגר, הוא הופך ליורש. בשולי ניו יורק, במפעל כפפות שהוריו הנחיתו עליו, הוא מתקיים מבלי לתת את דעתו על המוצר שלו. מצד אחד, מחממות את הידיים ביעילות. מצד שני, לא מאפשרות מגע חושי ישיר עם המציאות. בדיוק כמו החלום.
והשנים חולפות, והכל טוב, ויש אהבה שלקוחה גם היא מחלומות בית הספר התיכון, ורעייתו הטובה של סימור נחה על זרי דפנה עבשים של מי שהיתה פעם, לרגע אחד, מלכת יופי -והיא לא תניח לעולם או לבני ביתה לשכוח את זה, אפילו לרגע. היא קתולית, הוא יהודי – אבל שניהם אמריקנים, נכון? אז מה זה משנה? הם יכולים להמשיך להתבגר ולהזדקן בצל החלום.
אבל ביום אחד מתברר לסימור שבתו בחרה ללכת בדרך של פטי הרסט ואפילו לא חטפו אותה. בבית השלו, בחיק האוהב, צמחה מתחת לאפו טרוריסטית. אחרי אי האמון, המשבר, ההכחשה, האבל – סימור נותר עם שאלה גדולה ועתיקה שמלווה את האדם מאז שאיוב פתח את הפה ורצה לברר למה בדיוק קרה מה שקרה.

אבל מה עשיתי?

רות' מציב את התשובה במקום אפשרי אחד: תרבות-הנגד של שנות השישים, זו שהחריבה באורח די סופי את חלום המשפחה אמריקנית המאושרת, הציגה בפני כל את פער הדורות שלא ניתן עוד לגישור, חשפה את ריקנותו של החלום אבל לא הציעה כל אלטרנטיבה מציאותית, או חלומית-אבל-אפשרית, למה שהיה קודם. הקרע מתעמק עם מלחמת וייטנאם, שבסופה נאלצים גם אמריקנים פטריוטים וטובים כמו סימור להבין, שמכרו להם שקר ענק – ועדיין אין בהם היכולת לתרגם את השקר הזה למישור הפרטי, לבדיקת האשלייה האווילית העוטפת את חייהם.
סימור ישבור לכם את הלב. הוא לא מתבכיין, הוא באמת מנסה להבין "מה עשיתי לא בסדר" כשבתו, אהבתו הגדולה, מקיימת בגופה את הפסוק "מהרסייך ומחריביך ממך יצאו". החיים לא ציידו אותו במערך של ערכים מוצקים יותר מאלה שלמד בתיכון, ואין די בכך להתמודד עם אמריקה שסועה ומבולבלת, טלאי על טלאי של שקרים והתפצלויות פוליטיות וחברתיות. ואין גם דרך להסביר לסימור שלפעמים, למרות ולא בגלל כל האהבה שבעולם, מצויים בו אנשים שמקנן בתוכם רוע. דרך החיים האמריקנית מכחישה את קיומו בהצלחה, אבל מדי פעם מתעוררים אנשים לצלילי יריות בבית הספר, או בנין מתפוצץ באוקלוהומה, והתשובה שלהם לרוע כוללת הערצת כבאים וחיבוק דובונים, אבל לא מהפך ערכי.
הספר הזה ראה אור ב-1997. מועד התרגום שלו לעברית הופך אותו רלוונטי יותר לבדיקת מצב החלום האמריקני של היום. אחרי שבודקים, אפשר להמשיך ולייחל כי "הכתם האנושי", עוד רומן רב עוצמה של רות' שדן בפן הבין-אישי ובין-דורי של החלום ושברו, יראה אור במהרה.

פסטורלה אמריקנית, פיליפ רות, מאנגלית: דוד שחם, זמורה ביתן, 431 עמ'