בטאוני הג'ננה, המדריך המלא

ביטאון הג'ננה האידיאלי הוא, כמובן, זה שנקרא באותה מידה של הבנה ומשמעות כאשר אתם עירניים, רעננים ופיכחים או כאשר אתם – סליחה, כבודו – מסטולים מהתחת. ביטאון הג'ננה האיכותי הוא תשפוכת חמציצה (למשל. יכול להיות גם "תמהיל קורקבני") של מילים שלחלקן יש משמעות כשלעצמן, אבל לשילובן אין כזו בהכרח, עם עיצוב גראפי של זירת פיגוע והקפדה על שימוש בפונט מסוג נאחס צר – הפונט הבינלאומי של ביטאוני הסצינה באשר הם, פונט שסגולתו הגדולה היא שכאשר קוראים טקסט שהודפס בו משך שתי דקות רצוף, רואים לפתע חללית תלת-מימדית ענקית מתרוממת מעל העמוד (ואז נרדמים). ביטאון הג'ננה יכלול לעולם את ארבעת המרכיבים הבאים: 1. כתבה לוחמנית במסגרת הקמפיין האינסופי לשחרור העצירות הממשלתית בנושא הלגליזציה של הגראס. תקלטו כבר – זה בריא! 2. סנאפשוטס של בחורות עם ציצים פזורים מפזזות במבט של "אם היית לוקח אותי עכשיו לשירותים ומבצע בי עקירת מעי גס לא הייתי מבחינה". 3. מודעות של רדיו BU, דורקס, אולווייז חוטיני ושני סוגי וודקה. 4. עמוד על טייסטו, או הטייסטו הבא, או טייסטו הישראלי, או טייסטו והנקודה היהודית.
ובמילים אחרות: כולם צרכו בצעירותם הרבה יותר מדי – נכון – ה"פייס", כולם זוכרים איך הוכיח “RayGun”, מגזין של אמצע הניינטיז, כי אפשר למלא עמודים שלמים בקליגרפיות ואותות חסרי כל פשר אנושי או חייזרי ולקצור הצלחה גדולה, וכולם יודעים יותר טוב מכם מה קורה בשניה זו בקמדן פינת ספרינג סטריט.

"ניוזיק" - הרבה דוקטורים ואחד אלוהינו

אם לקחת אחד מהם לאי בודד – נניח לשירותים – אתם יכולים לבחור, בעיניים עצומות, ב"ניוזיק", מגזין שרוצה, ותמיד מצליח, להיות מעט יותר מציחקוקי הסוטול של האנשים שעושים את "אקסטרא", למשל. "ניוזיק" - שיציאתו הופסקה לאחרונה תוך הבטחות, עד כה לא ממומשות, לחידושו במתכונת משופרת - לוקח את עצמו בחוסר רצינות מנומק. סקירות המועדונים, הסטים, האלבומים והתופעות שלו סובלות מכתיבה אינטליגנטית לגמרי, ואם אין לכם כוח לכזו לא לדאוג, שכן הפונט – ללא קשר למצב ההכרה שלכם – לא יאפשר לעולם צליחת טקסט שלם עד סופו. קצת חבל, האמת, בעיקר כשהמגזין נהנה מכתיבתם (ועריכתם) של לוחמי חופש, גלובליזציה ומוסר כאסף גפן, משה קוטנר, ניסן שור ודנה קסלר – כולם דוקטורים מוסמכים לענייני מה-עכשיו ומה-תיכף. "ניוזיק" מקיף מאוד, השלמת המעבר על גיליון שלם יכולה לחסוך לכם, מדי פעם, את מלוא 500 הדולר של קפיצת סוף שבוע ללונדון, אבל סובל (ודווקא עושה רושם של נהנה) מכמה מתסמונותיו המוכרות של ז'אנר ביטאוני הסצינה: למשל קידומו המיידי של כל די.ג'יי. בן 13 מיוקנעם עילית לתפקיד אלוהי-משנה (אחרי שדני טנגליה זכה לכותרת "אחד אלוהינו" יהיה לא נעים להדיחו מיד) ולמשל ריצה למקומות שאין לכם עניין גדול לבקר בהם (לדוגמה כתבה על "יהל, נער הנצחונות ממעלות-תרשיחא"). מצד שני, ל"ניוזיק" יש ערימות – מה ערימות? מחסנים, בונקרים שלמים – של מודעות עצמית, כנראה כל מה שנשדד מיתר ביטאוני הסצינה, שלא מחזיקים אפילו גרם אחד במלאי. אה, ול"ניוזיק" יש גם את כותרת המשנה הטובה בכל הזמנים – בכתבה על קרל קרייג: "האיש שבסט אחד שלו יש יותר אינטיליגנציה מבכל הקריירה של יואל מרקוס". שזה, כאילו, הרבה?

"די.ג'יי העיר" - בית לחנון

"די.ג'יי העיר" הוא האופציה המתונה יותר – בטאונו המתבקש של החנון הרוצה-להיות. כמוסף מטעם "העיר" מקפיד המגזין על טקסטים בפונט אנושי, ממעט במהפכות גראפיות ומבצע את תרגיל ה-מה חדש/סקירת סטים/סקירת אלבומים/אופנה מגניבה/סיבוב בארים בציון כולל של 5.5 (מתוך 6, כמובן. תתחילו לראות החלקה אמנותית על הקרח), כאשר השופט הגרמני המניאק מוריד כרגיל את הממוצע. נבחרת הכותבים כוללת את ניב הדס, אייל רוב ושרון בן-עזר, בהחלט מביני עניין, אבל חלק מהאייטמים סתם מבזבזים זמן בניסיון לעשות רושם של רושם-מעשי (פיצוציות מעניינות? בחייכם). הסך הכל רגוע ומעט חסר ברק, אבל בכל הקשור למוזיקה ולסצינה, ההתייחסות רצינית.

"אקסטרא" - גג לילד המפגר

"אקסטרא" הוא כמובן הילד המפגר במשפחה, מי שלמרות הכל משתדלים לקבל אותו כמות שהוא (בהיותו מחולק חינם, זה אפילו לא קשה). מה כבר אפשר להגיד על "אקסטרא" שיעשה הגיון כלשהו? כל התנסחות ליניארית בעניין הזוועתון הקטון תפספס לחלוטין את החוויה שבדיפדוף בערימת שברי המילים והמשפטים חסרי הפשר, צילומי הפורנו הקטנטנים, ערימות האייקונים והקומיקס והחיבורים המקריים לחלוטין ביניהם. "אקסטרא" הוא טריפ רע, קורעים וקרועות יקרים (מן העיתון), אם כי אני חושד שבשעת דיפדוף בו כשאתם מתודלקים, הכל מסתדר וקופץ למקום, והעמודים מקבלים איזו משמעות קוהרנטית. במקרה שאתם נופלים עליו סתם ככה באמצע היום, "אקסטרא" הוא הכי קרוב שתגיעו, חווייתית, לחטיפתכם לחלל ולניסויים בריקודי מקרנה על גלגלי העיניים שלכם. נראה שהאנשים שעושים אותו מתקשים קושי אמיתי בהפרדה שבין טקסט מדובר לכתוב, ובין טקסט בכלל לפעילות (רבע) מוחית. הנה, מתוך "דבר האורז" של הגיליון האחרון (הפיסוק והשגיאות במקור): "עוד מעט, שבוע וקצת… יהיה לנו קיץ, כיףף.. עם שמים כחולים וחוף ים,,, מלאן… של כוסיות מתפוצצות בבקיני זעיר… קוסים נוהגים בקבריולטים עם ראש מפוצץ…". וואללה, באמת? כאילו, אחי, נוסעים למיאמי ביץ'?
יש שם עמודים שלמים של דיאלוג חסר רצף, פשר ומשמעות, יש מחירון מעודכן למקרה שאתם בעניין של רכישת מין משומש "(מציצה ברחוב – 30 שקל"; "נערה עד הבית שעתיים – 600 שקל"), ויש מדור סרטי פורנו נטול עכבות המזמר בשבח בנות המזרח הרחוק ("אגרופים במנוש – התאילנדיות מתנדבות. בקבוקים ברקטום – היפניות ילכו על זה"). אז מה לעשות עם אקסטרא? לקחת אותו בנימוס במקרה שמושיטים לכם, לטמון עמוק בתיק ולחכות להזדמנות נאותה להיפטר. או, לחילופין, לטמון ברקטום.

"42 מעלות" - יתרון דקורטיבי

"42 מעלות", המגדיר את עצמו "מגזין לתרבות אורבנית", לקח את ה"פייס" הכי קשה; עם נייר כרומו משובח, השקעה עיצובית ניכרת וקו מערכתי שישמח להתכופף בפני כל תביעה גראפית או אחרת, ספק אם "42 מעלות" נופל בכלל לקטגוריית ביטאוני הסצינה. יש לו מדור גאדג'טים, יש מדור "הדבר הטוב הבא" – תעתיק די מדויק של המקור הבריטי – ויש טונות של אופנה, גישה וניסיונות להישאר קרירים, שמרוב קרירות נותרים רחוקים מלעורר התרגשות. יתרונו הגדול של "42" הוא בשימושו הדקורטיבי על שולחן הקפה שלכם ובעצם קיומו, שכן אם יש לתל-אביב תרבות אורבנית (ויש לה משהו, שמעתי), מגיע גם לה מגזין על אוויר, שנורא דחוף לו להקדיש שמונה עמודים לפרויקט צילומי אופנה בשם "אדום".

"לילה" - הילד החדש בשכונה

ואחרון חביב – "לילה", הילד החדש בשכונה, שצירופו הכובל ל"ידיעות" ולאתר הזה ימנע מאיתנו, כמובן, להתייחס אליו בהרחבה. ימים יגידו.