חוקי הג'ונגל
הקשר בין פרשת המחתרת היהודית החדשה לבין ההתגוששות במרכז הליכוד הוא שבתשתית שתיהן עומדת שאלה: האם אנו רואים בפלסטיני אדם כמונו, ואיך אנחנו עומדים מולו?
שתי תמונות מאירועי הימים האחרונים לא נותנות לי מנוח: תמונת עצורי המחתרת היהודית החדשה, ותמונת ההתגוששות במרכז הליכוד סביב שאלת המדינה הפלסטינית. יש קשר בין שתי התמונות הללו. בתשתיתן מונחת אותה שאלת יסוד קיומית-מוסרית: האם אנו רואים בפלסטיני אדם כמונו, ובאיזה אופן אנחנו עומדים מולו.
מי שמסוגל לעשות את המעשים שבהם נחשדים חברי המחתרת החדשה – תשובתו לשאלה ברורה. הוא רואה באויבו יצור השונה ממנו מהותית. מדובר בגישה שהאיום הקיומי בלבד לא מסביר אותה. נכון, בהלכה היהודית נכתבו על היחס לנוכרי דברים כאלה ואחרים, אבל גם בלי לתרצם כעת, הרי אי אפשר למחוק מן התורה את המילים – "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו". אמור לי באיזה פסוק אתה בוחר, ואומר לך מי אתה.
האם מי שעונה "כן" לשאלה "האם אויבך הוא אדם כמוך, ולו זכויות כשלך", מוכרח לתמוך במדינה פלסטינית? גם אם נגיד שכן, מה נעשה כאשר המציאות מראה באופן ברור שיש פה אולי מקום לשתי מדינות, אבל לא לשתי מדינות שוויוניות באמת. אמרו את זה לפניי: כל עוד נהיה אנחנו המדינה החזקה והגדולה והם המדינה הקטנה והמפורזת, תהיה פה מלחמה בעצימות כזו או אחרת.
מה שאומר שנגזר עלינו לחיות בסוג של טרגדיה: קיומנו תלוי בצמצום זהותו של האחר. כלומר, בכשל מוסרי מסוים. ההכרה הזאת מכאיבה במיוחד דווקא מפני שאני מאמינה בכל לבי בזכותנו על ארץ ישראל, וחושבת ששובנו לכאן והמשך הישרדותנו כעם, ודווקא פה, הוא מעשה שיש בו משמעות עצומה. עדיין, מעל ראשנו תרחף תמיד הבחירה בין מוסר אנושי אבסולוטי המחייב לתת מדינה לקבוצת אנשים סובלת שרוצה בה, לבין יצר הישרדות וקיום שלא מאפשרים זאת באופן מלא.
הדילמה הזאת מגדירה את המציאות שלנו כג'ונגל נצחי שבו אתה טורף, או שטורפים אותך. בתוך הג'ונגל הזה אנחנו יכולים להפוך לחיות טרף חסרות מצפון, או לחיות הכי עדינות שיש. אני לא מזלזלת במרווח הבחירה הזה. הוא מעניק לנו תוקף מוסרי לא מועט, ביחס לאויב שבוחר אחרת, אבל הוא לא מוציא אותנו מהג'ונגל.
אפשר לטעון שהפלסטינים אשמים, שמדינות ערב אשמות, ושירדן היא ביתם האמיתי של הפלסטינים. לחילופין יהיו שיאמרו שכל השטחים תמורת כל השלום יפקיעו אחת ולתמיד את היסוד הג'ונגלי מחיינו. בשתי ההנחות הללו יש משהו צודק, מנחם, מעורר קנאה, אבל הזוי. אם הייתי יכולה להאמין באחת ההזיות האלה, חיי היו קלים יותר. בניגוד לאלה, הנה הפרדוקס שבעיני אינו הזיה כלל, ובו אני עדיין מאמינה : הג'ונגל הזה ייחודי. דרווין לא שמע עליו, מפני שההישרדות בו עשויה משילוב בו-זמני של כוח והגינות.
