ב-1965 רכש חיל-הים הישראלי את הצוללת דקר מהצי הבריטי. הצוללת שופצה במספנות פורטסמות` ובנובמבר 67` הועברה לרשות חיל הים. ב-9 בינואר 1968 יצאה הדקר מפורטסמות` לכיוון ישראל, כשעל סיפונה 69 אנשי צוות ישראלים.
ב-13 בינואר 1968 עגנה הצוללת בנמל גיברלטר, ובחצות, בתום עגינה של מספר שעות, המשיכה בדרכה לחיפה. בלילה שבין ה-24 ל-25 בינואר הגיעה התשדורת האחרונה מדקר. למחרת בבוקר לא הגיבה הצוללת לתשדורות. לאחר שנואשו בחיל הים מחידוש הקשר, החלו חיפושים אחריה בהשתתפות ישראל, ארה"ב, יוון ובריטניה.
ב-30 בינואר 68` קבע מרכז החיפושים כי אין להניח שצוות הדקר עוד בחיים. ישראל המשיכה לחפש. החיפושים הישראליים הופסקו ב-4 בפברואר, עם הכרזת שר הביטחון, כי הצוללת דקר אבודה ואנשיה נעדרים.
בפברואר 69` מצא דייג את מצוף הדקר מול חאן יונס. אז עלתה ההשערה כי הצוללת טובעה מול חופי מצרים. בשנות ה-80` התחדשו החיפושים, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, ורובם התמקדו מול חופי אלכסנדריה.
באפריל 96` טענה חברת אוקיאניה כי גילתה גוף מתכתי מול חופי סיני. חיל הים טען שהמידע אינו נכון. בעקבות מחקרים על הזרמים התת-מימיים בים-התיכון, עלתה האפשרות שהמצוף הגיע לחאן יונס מאזור כרתים.
בקיץ 1997 נערכו חיפושים באזור כרתים באמצעות צוללת ננסית של צבא ארה"ב, שלא הצליחה לאתר את הדקר. באותה שנה פירסם חיל הים מכרז בינלאומי לעריכת חיפושים אחר הדקר, באמצעות ציוד מתקדם. במכרז זכתה חברת נאוטיקוס, ששכרה את חברת ויליאמסון המתמחה בחיפושים באמצעות סונאר. במאי 99` גילתה משלחת החיפוש האמריקנית עצם מתכתי, בעומק 3 ק"מ באזור כרתים. מצלמה תת-ימית גילתה צוללת מבוקעת לשניים. צוות זיהוי ישראלי, שנשלח לספינה, קבע ב-28 במאי: זו הדקר.
