אוסטנד: ריביירה גשומה

שאלה הראשונה של כל תייר מצוי המזדמן בפעם הראשונה לאוסטנד (וגם בפעם השניה או השלישית, דרך אגב), תמיד קשורה במזג האוויר. בדרך-כלל מגיע התייר לעיר הקיט הבלגית הוותיקה ובעלת המוניטין כשיורד בה גשם או כשהיא מכוסה בערפל. או שניהם גם יחד. כן, כן, גם בחודשי הקיץ. והמקומיים מזכים את התייר תמיד באותה תשובה: "קשה להבין, עד אתמול דווקא היו לנו שמש ומזג אוויר יפהפה".
אם כך, מדוע בכל זאת כדאי (מאוד) לבקר באוסטנד, שעל חוף הים הצפוני? מדובר בעיר יפהפיה, בה חיים כ-70 אלף תושבים. גינות, בתים עתיקים ומשוחזרים, בניינים היסטוריים (לרבות 'מבצר נפוליאון' המשוחזר, אותו הקים הקיסר הצרפתי כדי להגן על החוף בפני פלישה אפשרית מהים), תעלות ציוריות, ספינות מפרשים עתיקות שהפכו למוזיאונים ומצאו להן מקום קבוע באחד הרציפים. כל אלה בהחלט מצדיקים ביקור בגדולה, וגם התוססת, בין ערי ה'ליטוראל', כפי שמכנים את שפת הים של בלגיה.
אבל יש סיבה טובה אף יותר לקפוץ לאוסטנד: רמת האוכל והגיוון הנדיר שמציעות מסעדות העיר. בלגיה נחשבת ממילא למתחרה רצינית ביותר של צרפת בכל הקשור לגסטרונומיה, ויש רבים שמדרגים אותה אפילו מעל לשכנה המפורסמת מזה דורות בטיב האוכל שלה. ולאוסטנד יש בהחלט מקום של כבוד במישור זה.

מצפצפים על הגשם

אוסטנד היא בוודאי אחת מערי הקיט היחידות בעולם, אם לא היחידה, שמוכרת לתיירים הפוטנציאליים גם את מזג האוויר הלא-כל-כך נאה לעתים קרובות שלה. "בואו לעירנו כדי לטייל לאורך הים, הסוער והמושך, וליהנות מהאוויר הבריא במיוחד", נאמר בעלוני התיירים, בהם אף מומלץ להצטייד בלבוש חם ואפילו בשמיכה כדי באמת ליהנות מהטיול.
אבל גם מזג האוויר והגשמים הטורדניים לא יכולים למנוע מהתיירים הרבים הפוקדים את אוסטנד את ההנאה מהאוכל הטעים והמשובח המוגש במאות המסעדות ובתי האוכל של העיר. בנה המפורסם ביותר של אוסטנד, הצייר ג'יימס אנסור, לא רק שהיה לקוח קבוע ונלהב בבתי האוכל של עירו, אלא שאירגן בה פגישות וכנסים רבים, כדי שגם אורחים רבים ככל האפשר ייהנו מהאוכל כמוהו.
אין אפוא כל פלא בכך שבאוסטנד תמצאו את 'המסעדה הארוכה ביותר באירופה'. מדובר ב'וויסרסקאי', רציף הדייגים, בו פועלות לאורך קילומטר קרוב למאה מסעדות, רובן כמובן מתמחות בדגים ופירות ים. במרכז אותו רציף כמה 'וויסטראפן' - מלכודות דגים כפי שמכונות חנויות אלו בלשון המקומיים. כאן תמצאו קרוב ל-50 מינים של דגים ופירות ים, שלא שמעתם את שמותיהם של רבים מהם. למשל, החסילון האפור הגמדי, שהוא הספסיאליטה של האזור.

רכבות המקורננים

כמעט מיותר לציין שגם בענייני שתייה אין מה לחשוש באוסטנד. בלגיה היא הרי אחת המדינות החזקות בעולם בייצור (ובצריכת) בירה. ברור אפוא שבעיר הקיט הזו תמצאו כמעט יותר בתי קפה לסוגיהם מאשר בתי מגורים.
אפשר לאכול כאן טוב גם בעשרה אירו (40 שקל), טוב יותר ב-25 עד 30 אירו, ואפשר גם לערוך סעודה של ממש במחירים של 60 עד 80 אירו. אל דאגה, יש, גם, 'מקדונלד'ס' ו'ברגר קינג'. איך לא.
כ-70 בתי מלון פועלים בעיר, מהיוקרתיים והאלגנטיים ביותר (אנדרומדה, אוסטנדסה קומפאני תרמה-פאלאס), בהם עולה חדר ללילה בין 120 ל-218 אירו, עד לעממיים (ארגו, קארדיף, קינגסטון, לה דין, פולריס, קריטריום), בהם תשיגו חדר נקי ויפה במחירים של 37 עד 45 אירו. יש כמובן גם שורה של פנסיונים ואכסניות בהם המחירים זולים יותר.
היות שאוסטנד מרוחקת רק כ-110 ק"מ מבריסל ואנטוורפן, אין כל בעיה להגיע אליה. ואכן, כשמזג האוויר נאה, יש בלגים רבים שקופצים לביקור של יום. אגב, רכבות סוף השבוע בחודשי הקיץ, המגיעות לאוסטנד בימי שישי אחר הצהריים, ויוצאות ממנה בימי שני בבוקר, מכונות רכבות המקורננים. ואין ודאי כל צורך להסביר את סיבת הכינוי.

אותה עיר, אותו מלון

ב-12 במאי 1940 הגעתי לראשונה בחיי לאוסטנד. הגעתי עם הורי מאנטוורפן, בה גרנו כשנה אחרי שעברנו לשם מצרפת. ניסינו להימלט מצבאות היטלר, שיומיים קודם לכן, ב-10 במאי, תקפו את הולנד, בלגיה וצרפת.
היה ברור שבלגיה והולנד הקטנות לא יוכלו לבלום את חיילי הוורמאכט, אז קיווינו שצרפת, הגדולה והחזקה כביכול, תוכל היא לעשות זאת. על-כן ניסינו להימלט לצרפת. יחד עמנו יצאו, מי ברכב מי ברגל, לא רק מאות יהודים, אלא גם רבבות בלגים, שאף הם לא אהבו את הרעיון של חיים תחת שלטון הרייך. הגענו אפוא ברכבת לאוסטנד, עיר ליד הגבול עם צרפת, במגמה להמשיך משם לעבר קאלה תחילה, ופריז לאחר מכן. ברור שכל התוכניות השתבשו, כי הגרמנים היו מהירים מדי והצרפתים ממילא לא היוו גורם כלשהו, אך זה כבר סיפור אחר. עשינו לילה במלון יפה על החוף, ולמחרת המשכנו, בבטן של דוברת-נהר, לעבר צרפת.
בשבוע שעבר שוב הגעתי לאוסטנד, לוועידה בינלאומית. כשהאוטובוס המיוחד שהביא אותי משדה התעופה בבריסל נעצר לפני המלון המיועד לי, פשוט קיבלתי הלם. זה היה מלון 'תרמה-פאלאס'. המלון בו הייתי אז עם הורי, לפני 62 שנה, בעת מנוסתנו מפני הגרמנים.