ניצחון או החמצה

השנה אנחנו מציינים, אפילו חוגגים, מלאת 35 שנים למלחמת ששת הימים.
אין ספק כי האשמה לפרוץ המלחמה מוטלת כל-כולה על המדינות הערביות הסובבות את ישראל: סוריה, שאיימה להטות את מי הבניאס והחצבאני מהאפיק הטבעי אל הגולן הסורי, ומרגע שפרצה המלחמה נגד המצרים הפעילה תותחים, שריון ומטוסים נגד יישובים בעמק החולה ובבקעת כנרת. מצרים, שריכזה כוחות רציניים מאוד בחצי-האי סיני, סגרה את מיצרי טיראן לשיט ישראלי, סילקה מסיני ומרצועת עזה את כוחות החירום של האו"ם, ואף הצליחה לכונן נגד מדינת ישראל ברית צבאית של ארבע מדינות: מצרים, ירדן, סוריה, עיראק - כל זאת תוך הכרזה שחצנית שאם תחליט ישראל לתקוף את הצבא המצרי כדי לפתוח את מיצרי טיראן, אז "אהלן וסהלן"! ירדן, שהחליטה להצטרף למלחמה נגד ישראל, על-ידי הפעלת תותחיה ומטוסיה נגד מרחבי ירושלים, תל-אביב, השרון ועמק חפר, ואף את שיריוניה נגד ירושלים. ואפילו עיראק, ששילחה מטוסים להפצצות אסטרטגיות נגד ישראל.
הפעלתו ההתקפית המוצלחת של צה"ל הייתה אפוא מוצדקת לחלוטין. מה-גם שההישגים היו מהירים, מפתיעים ורציניים: כיבוש מהיר ונחרץ של כל חצי-האי סיני ורצועת עזה מידי מצרים (ב-4 יממות); כיבוש מלא של הגדה המערבית ב-3 יממות; ולבסוף, כיבוש מלא של רמת הגולן מידי סוריה (ב-2 יממות). כך, בתוך שש יממות, הושלמו משימותיו האסטרטגיות של צה"ל. שעור אבדותינו הגיע ל-800 הרוגים. היה זה ניצחון חשוב מאוד, אבל די יקר.
היום, 35 שנה אחרי, ראוי שנבחן היטב וללא התחכמויות מה הם ההישגים המדיניים החשובים ביותר שהושגו בעקבות ניצחונותינו הצבאיים המפתיעים (לכאורה) והמרשימים בששת ימי הלחימה הללו, שהרי המבחן האמיתי וארוך-הטווח החשוב ביותר של כל מעלל צבאי-מלחמתי הוא: מהם הפירות המדיניים החיוביים התועלתיים ביותר, שקידמו ושיפרו את מצבה הכולל של המדינה בעקבות ניצחונה הצבאי.
דומה כי ההישג המדיני ההיסטורי החשוב ביותר עד כה הוא הסכם השלום שנחתם בשנת 1979 עם מצרים, תמורת פינוי מלא של צה"ל והמתיישבים היהודים שהחלו להתבסס בכל רחבי חצי האי סיני. את הסכם השלום הזה, בדיוק באותה הנוסחה, היה ניתן לכונן 8 שנים קודם לכן, ב-1971, בעקבות תיווכו של ד"ר גונאר יארינג השבדי. אלא שראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר, סירבה בתוקף לקבל את נוסחת פינוי סיני תמורת שלום מלא. נשיא מצרים סאדאת הסכים כבר אז לאמצה. כך נאלצה ישראל להתגלגל כעבור שנתיים, באוקטובר 1973, למלחמת יום הכיפורים, שגבתה מחיר דמים של 2,600 חללים ישראלים.

השתלבות או ניכור

לעומת התקדים של פינוי ישראלי מחצי האי סיני תמורת שלום מדיני, עומד לנגד עינינו יום-יום ושעה-שעה התקדים ההפוך של מפעל ההתיישבות היהודית בשטחים אחרים שנכבשו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים: ברמת הגולן, בגדה המערבית וברצועת עזה. כך נקלעה מדינת ישראל במהלך 35 השנים שחלפו לדילמה קשה ואכזרית בינינו לבין עצמנו: מהו השימוש הנכון והנבון ביותר בשטחים שנכבשו? האם לחתור לספחם אל מדינתנו באמצעות תהליך מתמשך של התיישבות, בתקווה שהעובדות בשטח יקבעו בסופו של דבר את גבולותיה הממשיים של ישראל כמדינה בעלת עומק אסטרטגי מתקבל על הדעת, גם אם לא ייכון שלום עם סוריה, גם אם ישראל תהפוך אט-אט למדינה דו-לאומית יהודית-פלסטינית, גם אם ממלכת ירדן ואולי אף מצרים יידחפו החוצה מהשלום; או שמא ראוי לאמץ את דגם השלום עם מצרים, ולהסכים, תמורת שלום מדיני, לפנות את רוב שטחי הגדה והרצועה ולאפשר לפלסטינים לכונן בשטחים הללו מדינה עצמאית שלבה בירושלים המזרחית. כך גם ביחס לעתיד יחסי ישראל עם ערביי הצפון: האם להעדיף את החזרת רמת הגולן לסוריה תמורת שלום הן עם סוריה ומייד לאחר מכן גם עם לבנון, או להמשיך במצב הקיים, בתקווה נואלת שהסורים ישלימו סוף-סוף עם אובדן רמת הגולן ויפסיקו לטרטר אותנו במלחמת טרור דרך גבולות לבנון.
ניצחוננו הצבאי המבריק במלחמת ששת הימים לפני 35 שנים פתח אפוא בפנינו שתי דרכים מנוגדות אל העתיד: דרך השלום (עם השתלבות ארוכת טווח במזרח התיכון), או דרך הניכור והקולוניאליזם, שתגביר ותעמיק את האיבה כלפי ישראל. השכל הישר וההגיון חייבים להנחותנו בדרך השלום.