סוף המונדיאל

המונדיאל יסתיים היו בצהרים. האמת היא שכאירוע עולמי סוחף, הסחת דעת של ממש, איבד הגביע העולמי את תנופתו מרגע שהגענו למשחקי ההכרעה: שניים שלושה משחקים מדי יום הכניסו את הצופה לעולם אחר שבו זרם הזמן על פי שעונו של השופט.

בשבוע האחרון, כשהרווח בין המשחק למשחק הוכפל פי שלושה, כל מה שנשאר הוא השאלה מי באמת תזכה, שאלה שיש לה הרבה פחות חשיבות מאשר לשאר האספקטים של החג הגלובלי.

כדורגל הוא אחת הדתות העולמיות המובילות. ההתכנסות הארבע-שנתית של מאמיניה במקום אחד היא תמיד במה לדיונים מרתקים: מהו אופי לאומי ואיך הוא בא לידי ביטוי על המגרש; מה האמת מאחורי מותגים גלובליים; וכמה נשאר מן המשחק עצמו בעולם שבו גורלות כלכליים אדירים מוכרעים דרכו. במונדיאל הנוכחי היה גם עימות פנימי בתוך כל צופה, בין השמרנות שביקשה לראות בשלבים המכריעים את הנבחרות המוכרות והשמות הגדולים (שגדולתם מוזנת לוורידינו על ידי מכונות שיווק משוכללות), לבין התמיכה בקבוצות המפתיעות.

כל זה התאייד בימים האחרונים. נשארו רק שתי קבוצות כדורגל, לא ממש מלבבות, שיריבו היום בצהרים על הכתר העולמי. איכשהו, גם כאן, הדרך הייתה מעניינת ורבת חשיבות הרבה יותר מן המטרה שאותה ישיגו היום ברזיל או גרמניה.