הכובש הנאור

בשבת האחרונה ניתנה לנו ההזדמנות להכיר את פניו היפים של הכיבוש הישראלי ("מיומנו של קצין הומניטרי", ידיעות אחרונות 28/6/2002). הוא הופיע בדמותו של א.ש, "איש שמאל ירושלמי" כהגדרת הכתבה, "קצין הומניטרי" במחסום קלנדיה, האחראי לטיפול הולם ואדיב בעוברים בו. לא, הוא קובע, המחסום אינו נורא כל כך, משהו בין הכניסה לארה"ב ובין התור לביטוח לאומי. בכלל, התור אינו עולה על שלוש דקות לנשים ושמונה לגברים. הוא מדד. בשדה התעופה בפריז זה לוקח הרבה יותר זמן. אכן, אין תור במחסום. רק עובדה קטנה שכח הקצין עדין הנפש לספר: אין תור משום שהמחסום מיועד לתושבי שלושה כפרים קטנים בירושלים בלבד. רוב תושבי השטחים, לעומתם, נמצאים בעוצר מלא, אין יוצא ואין בא. אנשים שכבר שבועות אינם יוצאים מבתיהם, חודשים סגורים בכפריהם ובעריהם, מצור אימים, שכבר עייפנו מלנסות ולספרו ללב הישראלי הגס, השבֵע, הצדקני. חמישים אחוז אבטלה בשטחים, מיליון איש שמרוויחים פחות משני דולר ליום, חיים בזבל, שכבר נגמרו הסופרלטיבים מלתארם. הפלסטינים מתגעגעים בלי ספק לימים שבהם ליד מחסום קלנדיה השתרכו תורים ארוכים, עם בדיקות משפילות של שעות בשמש הקופחת, בדרך לעבודה, לבית הספר, לביקור קרובים. שכן אז הייתה עוד דרך כלשהי, איטית ומדכאת ככל שתהיה, לנוע. היום כל זה חלום רחוק. אבל מה לנו כי נלין. א.ש, הכובש הנאור, שמאלן מבטן ומלידה, הרי אומר בוקר טוב לתושבי כמה כפרונים ירושלמיים במחסום קלנדיה. ועוד בערבית. מממש העולם הבא.

השמאלן האדיב והאטום

כמה אטימות יש בסיפורו של א.ש. את המחסומים, הוא אומר, הכיר רק מסיפורי הזוועה של גדעון לוי ב"הארץ", והנה זה בכלל לא כך. אכן, צודק א.ש, הסיפור שלו, ולא אלה המצמררים של גדעון לוי, הוא-הוא הסיפור האמיתי של הכיבוש הישראלי, וזהו סיפור מזוויע הרבה יותר. סיפור של אטימות גדולה כל כך עד שאינה רואה עוד את עולמם החרב של מיליוני בני אדם החיים בלא כל זכויות כבר שנות דור, ושבשנה וחצי האחרונות הורע מצבם לאין שיעור. אטימות כזו שאינה שואלת עוד מדוע אנשים צריכים לחיות מבעד לחומות של כלא, תחת שלטון צבאי, אלא מסתפקת בלבדוק בכמה אדיבות פונה הכולא לזקן הכלוא בן השמונים. זהו הסיפור על זה, שתוך כדי שהוא מדכא וגוזל בכוח הנשק את עולמם של מיליונים, שב ומספר לעצמו על מוסריותו ועדינות נפשו. אשרַי, כובש נאור אני.
סיפורו של הכיבוש הישראלי אינו זה של החייל הסדיסט. גם כאלה יש, ועוד איך. אבל סיפורו האמיתי הוא סיפורם של אנשים כמו א.ש, השמאלן האדיב, זה שלא מכה ולא מקלל, רק עומד במחסום, בכניסה לערים, ביציאה מן הכפרים, ומטיל סגר מוחלט. וכך, ברוך ובאדיבות, שולל את חירותם של אחרים. מדוע הם שונאים אותי, הוא מתפלא, הרי אני כל כך הוגן. הם שונאים אותך, א.ש., משום שאתה הסוהר שלהם, ולא משנה כמה מלים תתַרגל בערבית.

גזענות שקופה

וכמה גזענות יש בסיפור הזה. וגם היא, כמו הכיבוש כולו, שקופה לחלוטין, לא נראית. המחסום מצוי ב"נקודה מוזרה", מספר לנו א.ש לתומו, בתוך שטח ירושלים, מותיר מאחוריו כמה כפרים פלסטיניים. אכן, מוזר. הרי בתושבים רגילים של ישראל מדובר, "אזרחים שווי זכויות". כיצד זה נותרו מאחורי המחסום? כנראה עניין של "אילוצי שטח" כלשונו. האם גם את תושבי רמות או גילה היו מותירים מחוץ למחסום בגלל אילוצי שטח, כך שתושביהם היו נזקקים לעמוד בכל יציאה מן הבית בבדיקות משפילות? אבל למה לנו להטריד את הקורא בזוטות, הרי, בסופו של דבר, בערבים עסקינן.
לא, א.ש, אתה אינך מונע פיגועים, אתה שותף בייצורם. הדיכוי, הייאוש, ההרס, ההרג, שאתה מחפה עליהם, מסייע להציג את פניהם היפות, הם הדלק המזין את הפיגועים יום יום. השאלה אינה האם יש כמה מטורפים שיסכימו להתאבד גם בעתיד. כנראה תמיד יהיו. השאלה היא איך הגענו בשנה האחרונה ל-80 אחוזי תמיכה בפעולות ההתאבדות בקרב תושבי השטחים. זו לא גזירת גורל, זו לא מטפיזיקה, אנחנו מייצרים זאת בידינו. מדיניות ישראל בשטחים היא היום מִשתלה של טרור. רק עיוורון מוחלט לא מאפשר לנו לראות זאת. מבצע "דרך נחושה" יפסיק את הפיגועים בדיוק כמו ש"חומת מגן" עשה זאת, (ואולי יעשה זאת המבצע הבא, שיהיה מן הסתם גרנדיוזי ומתוחכם עוד יותר). כמה דמים עוד יעלה לנו העיוורון הזה?

הידיים ידי דובר צה"ל

הלוואי שהסיפור היה תמים כל כך, שהוא היה מסתיים רק באטימות של קצין ישראלי בעל לב רחום. אלא שאנחנו לא תמימים. הקול קול א.ש, אבל הידיים ידי דובר צה"ל. א.ש, ברצונו או שלא ברצונו, משמש כאן רק כלי משחק בידי התעמולה השלטונית. מבצע "הקצין ההומניטרי" אינו אלא עוד ספין תקשורתי, שנועד, כמו קודמיו, לטייח את העוולות ולנטרל כל ביקורת. ללכת עם, להרגיש בלי. ובעצם המלאכה לא קשה כלל. העיתונים ששים לשתף פעולה, וגם הקוראים. למי יש כוח לכל הנודניקים הללו שמזכירים לנו כי בשנת 2002 מדינת ישראל עוד מחזיקה בחצר האחורית שלה מיליוני אנשים שחיים חיי כלב חסרי זכויות? תנו לישון בשקט.
סיפורי הכובש הנאור, שהיו בזויים תמיד, הופכים לנלעגים לגמרי בשעה זו, שבה כל השטחים נכבשו מחדש, ואנשים, נשים וטף נמצאים כבר שבועות בעוצר מלא. עכשיו, בשעה שבה הכיבוש נמצא באחת משעותיו האכזריות ביותר, סיפור כזה הופך מצדקנות ריקה לפארסה של ממש.
בשעה כזו של הסתר פנים צריך לזעוק בקול גדול: מחסום אינו עניין של נימוסים והליכות. השאלה אינה מי אומר בוקר טוב למי, אלא מי מחזיק ברובה. כל עולמם של הפלסטינים נתון בידיו של א.ש, האבסולוטיסט הנאור. זמנם, חירותם, חופש התנועה שלהם, פרנסתם, לעיתים חייהם. והוא, ממרומי שלטונו, מאיר להם פנים. לוּ אני פלסטיני הייתי יורק על מאור פניו של א.ש, הבודק האדיב, תמציתו המזוככת של הכיבוש הישראלי.