איך עיניתי למוות כלב קטן

יש אנשים שלא הייתי רוצה לבלות אפילו עשר שניות בתוך הראש שלהם בעבור שום הון שבעולם. לרשימה המפוקפקת הזו הצטרף לאחרונה גם ברט איסטון אליס, מחברו של הספר הפרובוקטיבי והשנוי במחלוקת עד מאוד, "פסיכופת אמריקאי". אליס כתב את ספרו בשלהי שנות ה-80, שהיו בהחלט אחד העשורים המגעילים ביותר במאה המקוללת הזו. מספיק להיזכר ביאפים, בכריות לכתפיים, במוסיקה ובקוקאין.
בתוך הבועה הממותגת לעייפה שהיוותה ניו יורק של האייטיז פועל גם פטריק בייטמן, לכאורה בחור אמריקאי רגיל לחלוטין עם חיבה לכסף, לבגדי מעצבים ולמוצרי טיפוח, שמתגלה כאנס סדיסטי ורוצח סדרתי קניבלי ופסיכופת, שקורבנותיו המועדפים הם כלבים, הומלסים ונשים. ספרו הגרפי להחריד והקשה לעיכול של אליס, הוחרם בשעתו על ידי ארגונים שונים בארה"ב ופרסומו אף נדחה בכמה שנים. כעת יש לעם היושב בציון הזדמנות לבחון בעצמו את זוועותיה של חברת הצריכה האמריקאית, דרך עיניו של פטריק בייטמן.

אוהבים אותך, פטריק

אליס אינו חוסך בתכסיסים ספרותיים מושחזים בסכין קצבים חלוד, כדי להביא את קוראיו לגלות אמפטיה לבייטמן, כשבראש ובראשונה הוא בוחר לספר את הסיפור בגוף ראשון, מבעד לעיני הרוצח, ובכך ליצור הזדהות מיידית ומובנית בינינו לבין המספר. העובדה שהרציחות מתחילות רק כמאה עמודים מתחילת הספר, גורמת לכך שהקורא שוכן מספיק זמן בתוך עורו של הרוצח ואפקט הזעזוע מתוגבר עשרות מונים. כשהוא לא עוקר עיניים להומלסים, טוחן בשר אנושי לפשטידות ומאונן בתוך ראשיהן הכרותים של פרוצות, מבלה בייטמן עמודים על גבי עמודים בתיאורי מותגים מפורטים וארוחות יוקרה, כשהכל בלול יחד למסה קריטית ומזעזעת שמייצרת ניכור, רחמים, זעזוע וגועל במידות כמעט שוות - "לבשתי חליפה חדשה של צ'רוטי 1881, עשיתי לעצמי פדיקור ועיניתי למוות כלב קטן שקניתי מוקדם יותר בחנות חיות בלקסינגטון... אני מרגיש עכשיו עצוב מאוד משום מה..." (עמ' 152).
גם כשהוא מנסה לחלוק עם הסובבים אותו את הפנטזיות הסדיסטיות שלו ואולי לקבל, אם לא מחילה, אז הכרה בפשעיו, הוא נתקל בחומת אטימות משוועת - "סיפרתי לך פעם שאני רוצה... לקחת נקבה וכלב... ואז לחבר משאבת עירוי... ולהחליף להם את הדם, את יודעת, לשאוב את הדם של הכלב לתוך הכוּסית ולהפך... ששש, מר בייטמן, אומרת הלגה... תירגע" (עמ' 128).

האם אנו זקוקים לו?

פטריק בייטמן הוא אולי הניסיון הספרותי מוצלח ביותר של העשורים האחרונים ביצירת גיבור ספרותי שמייצג במהותו את הרוע האולטימטיבי, חסר הפשרות, חסר המניע והסיבה. אין ספק שגם לאחר שזיהינו את הטריקים השקופים להחריד שמפעיל אליס כדי ליצור את הזוועה והזעזוע, נשארת השאלה המוסרית הבעייתית - האם אנו זקוקים לפטריק בייטמן? מה הוא אומר עלינו? על חברת הצריכה הפורנוגרפית שלנו? על תאוות הבצע? ומה הוא אומר על ברט איסטון אליס, שבעצמו נראה כמו השכן הנחמד מהבית ממול, שכל השכנות נורא מופתעות לגלות שהוא החביא עשרות גופות במרתף שלו. הרי הוא כל כך עזר להן עם הקניות.
אל תאכלו לפני שאתם קוראים, אם אתם קוראים. גם לא אחרי, ואולי גם כמה ימים אחר כך. אבל תחשבו, ותקוו שאם עדיין לא תפסו את פטריק בייטמן, הרי שהוא שוכב לבטח מתחת להריסות התאומים, כאנדרטה לגדולת אמריקה ולתחלואיה.

"פסיכופת אמריקאי", ברט איסטון אליס. הוצאת שדוריאן, מאנגלית: דן שדור, 424 עמ'