הגברים שלי בוכים

לפני שלוש שנים שיגר הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר את יצירת המופת 'הכל אודות אמא' וגרף כל פרס אפשרי עבורה, כולל פרס הבימוי בפסטיבל קאן והאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. בכך אימץ הממסד ההוליוודי סופית את מי שהיה 'ילד רע', פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת, שהתחיל את דרכו בשולי האוונגרד, התנסה בסמים, השתתף במופעי דראג במועדונים אפלים ולא טרח להסתיר את ההומוסקסואליות שלו. אלמודובר, שהגיע בגיל 17 למדריד מכפר קטן בלי כסף ומקצוע, מצא את עצמו על גג העולם.
אחרי הזכייה באוסקר הגבירה הוליווד את החיזורים אחריו, והוא כמעט התפתה לעשות באמריקה סרט דובר אנגלית. ברגע האחרון הוא קיבל רגליים קרות, ביטל את הפרויקט, חזר למולדתו ועשה את 'דבר אליה', שמגיע אלינו ביום חמישי הקרוב. עם הסרט תגיע לארץ תערוכת צילומים מתוכו שתוצג בסינמטקים של תל אביב וירושלים ובבתי הקולנוע 'לב', והוצאת הספרים בבל תפרסם את 'פטי דיפוזה', מקבץ טורים סקסיים ובוטים שכתב אלמודובר בשנות ה- 80.
אלמודובר (51) התעייף מהתרוצצות בין טקסים ופסטיבלים והחליט להוציא את 'דבר אליה' בלי המולת יחסי ציבור. בשנים האחרונות הוא שונא להתראיין, ולקראת 'דבר אליה' דחה מאות פניות. הודות לקשרים הטובים של מפיצי הסרט בישראל עם חברת ההפקה שלו, ולעובדה ש'הכל אודות אמא' נחל אצלנו הצלחה מרשימה במיוחד, רבע מיליון צופים, הוא התרצה להעניק לנו ראיון בלעדי.
מדריד קיבלה אותי בשרב מחניק מהסוג שאלמודובר נוהג להדגיש בסרטיו. הבנתי שעדיף להתחפר במלון הממוזג מאשר להתרוצץ ברחובות העיר האהובה עליו. בעודי שוקע בסיאסטה מתוקה, העיר אותי טלפון טורדני. היתה זאת היחצנית הישראלית של הסרט, שדיווחה שאלמודובר ביטל את הראיון מאחר שקבע פגישה עם שחקן בדיוק בשעה שבה היינו אמורים להיפגש. שקלתי התאבדות. אחרי שהתעשתתי, מיהרתי לצלצל לברברה, העוזרת האישית שלו, אותה הכרתי בפסטיבל קאן. כך התחילה מסכת של שיחות, תחנונים, תלאות, הזזת תאריכים ושעות. בסוף קיבלתי טלפון שקרא לי להתייצב במשרדו של אלמודובר תוך שעה. הראיון נערך בחברת ההפקה שלו, ששוכנת ברחוב צדדי מול מוסך אופנועים. הבניין מעוצב בדיוק
כמו סרטיו המסוגננים והמרהיבים: רהיטים צבעוניים, קירות צבועים בכחול והמון פוסטרים, כולל הפוסטר הישראלי של 'הכל אודות אמא'.
אלמודובר הגיע באיחור של 40 דקות, שופע התנצלויות. "אתמול הייתי אצל רופא שיניים. אין לי מושג מה עוללו לי שם, אבל זה נורא כאב. בלילה התפתלתי מרוב כאבים. זה היה מזעזע. היום המצב השתפר קצת, ואני מקווה שאוכל לדבר".
לאור מצבו הבריאותי העגום, הוא לא הרביץ הופעה ממותגת כהרגלו, אבל גם הקז'ואל שלו מעוצב ומוקפד: מכנסי ג'ינס אופנתיים, חולצה כחולה שמתחתיה השתרבבה חולצה אפורה, נעלי זמש שחורות שעון כסף גדול. מאחר שהשיער הפך לסימן ההיכר שלו, הוא התייצב עם תספורת מעניינת: שיער שחור עם נגיעות לבנות בקצוות ופיאות לחיים ארוכות ודקות. הוא נחמד ואינטליגנטי, נע בין אנגלית לספרדית ("אני מעדיף לדבר ספרדית, כי באנגלית אני פחות אינטליגנטי") ומרבה לדבר בידיים. מהר מאוד אני סולח לו על כל התלאות.

- אתה יודע ש'הכל אודות אמא' זכה להצלחה גדולה בישראל?

"כן, חברת ההפצה אמרה לי שזהו הסרט הזר שעשה הכי הרבה כסף בישראל מאז ומעולם, וזה מחמיא לי מאוד".

- אתה יכול להסביר את ההצלחה של הסרט בכל העולם?

"קל מאוד להזדהות עם כאב של אמא שרואה את בנה נהרג מול עיניה מפגיעת מכונית. זאת אמא
שנותרת ריקה לגמרי, ובכל זאת מצליחה להתאושש מאבלה באמצעות טיפול בנשים אחרות. ההצלחה מפתיעה לאור העובדה שזה לא סיפור על השכנה שממול, וכשאתה מספר את הסיפור הוא נשמע מטורף לגמרי. אמנם לא תמיד יש לך שכן קוקסינל, שהוא גם זונה וגם אבא, אבל המטרה שלי היתה לשכנע את האנשים שלמרות הכל הוא בן אדם, וצריך להתייחס אליו כך. בשבילי הניצחון של הסרט הוא בעובדה שאנשים הבינו אותו כמו שרציתי, ושהוא עזר לאנשים להשתחרר מדעות קדומות.
"הטריק שלי הוא לפתח יחס אוהב כלפי כל הדמויות, ולא חשוב מי הן ואיך הן מתנהגות. אני מתייחס אל הדמויות כאל בני אדם, ואת העניין הזה כל אחד מסוגל להבין. אני לא שופט את הדמויות, ואני מקווה שזה גורם גם לקהל לא לשפוט אותן".

- איך הרגשת בליל האוסקר?

"בטקס יש את הרגע שבו קוראים את השמות. זה רגע של חוסר ביטחון. יש תחושה של סחרחורת, שתיכף מאבדים את ההכרה. גם אם אתה לא מאמין בפרסים, הרגע הזה חזק, אפילו חזק מדי. ההתרגשות כל כך גדולה, שאתה לא אדון לעצמך. אני זוכר מהטקס בעיקר את החוצפה של לילי זאנוק, המפיקה שלו, שקטעה את הנאום שלי עם מוזיקה, כדי שאבין את הרמז ואסיים. אף אחד לא הנחה אותי ולא אמר לי כמה שניות עומדות לרשותי. מכיוון שאני לא שומע באוזן אחת, לא שמעתי את המוזיקה שרמזה לי להפסיק. מזל שידידי אנטוניו בנדרס, שהגיש לי את הפרס, שמע וניסה למשוך אותי מהבמה בצורה נחמדה.
אחר כך אמרתי לגברת זאנוק שאני יודע מה זה לעמוד על הבמה, כבר הייתי שם אלף פעמים, ומעולם לא התנהגו אלי בצורה כזאת מחפירה. אמרתי לה שאני כועס עליה ושונא אותה. היא לא האמינה שמישהו מסוגל להגיד לה דברים כאלה. היא רגילה שכולם מודים לה. לפעמים האמריקאים מאוד לא מנומסים, ורציתי שהיא תהיה מודעת לכך שהיא התנהגה אלי בגסות רבה. למרות שזכיתי בהוקרה עצומה, ברור שבשביל תעשיית הקולנוע האמריקאית אני חסר משמעות לחלוטין. אם הייתי זוכה בקטגוריית השחקנית, הייתי מקבל זמן לבכות ולמנות רשימה של מאה אנשים. אבל כל זה לא ממש חשוב, העיקר זה לזכות".

- איפה הצבת את הפסלון?

"הוא אצלי בבית. העדפתי להניח אותו בחדר העבודה שלי, במקום הכי טוב על הספרייה, על המדף העליון, לא בגלל שאני מייחס לאוסקר חשיבות רבה יותר מלפרסים אחרים, אלא בגלל שעל המדף הזה היה מקום. הייתי צריך לעלות על כיסא כדי לשים אותו שם".

- סליחה על הקלישאה, אבל איך ההצלחה של 'הכל אודות אמא' השפיעה על חייך?

"בחיי הפרטיים אני לא יכול לחיות כמו קודם, ויש לי תחושה שאיבדתי הרבה דברים. למשל, פרטיות. זה אמנם לא היה בן לילה, ואני כבר מורגל בפרסום, אבל עכשיו קשה לי להתנהג כמו כל שאר האנשים, גם מפני שכל שאר האנשים השתנו יחד איתי. יש משהו מלאכותי בדרך שבה העולם מתנהל מולי".

- לא חששת לעשות עוד סרט אחרי הצלחה כל כך גדולה? זה לא שיתק אותך?

"אני לא חושב שהייתי בלחץ. רציתי להתגונן מהלחץ הזה בעשיית דברים עוד יותר עצמאיים. רציתי להוכיח יותר מתמיד שאני חופשי לגמרי, אפילו עד כדי התאבדות מקצועית. הגבתי בדיוק הפוך: במקום להסס ולפקפק, פעלתי מתוך שחצנות. חשבתי לי שדווקא עכשיו, אחרי שזכיתי באוסקר, אני אהיה עוד יותר אישי, כי זאת באמת מהות ההצלחה. יותר מתמיד, אני זה שאחליט ואקבע. כשחזרתי מלוס אנג'לס למדריד החלטתי שהסרט הבא שלי יהיה כמה שיותר סגור, קטן, פרטי".

בדידות, מחלות, טירוף

'דבר אליה' ממשיך את נסיונו של אלמודובר להתבגר ולצאת ממלכודת של קאמפ, טראש ופוסט מודרניזם, מושגים שדבקו בו והפכו לקלישאה. הסרט עוסק בידידות בין שני גברים. הראשון הוא בנינגו )חאווייר קמארה(, אח רחמן שלמד קוסמטיקה וטיפוח בהתכתבות. אחרי מות אמו הוא מתמסר לטיפול ברקדנית )לאונור ווטלינג( ששקעה בתרדמת אחרי תאונת דרכים. הוא גם מתאהב בה, מספר לה על סרטים שראה, מאמין שתתעורר ומתכנן עתיד משותף איתה.
הגבר השני הוא מרקו (דריו גרנדינטי), עיתונאי וכותב מדריכי טיולים, שנוהג לבכות לנוכח יופי לא צפוי ומפתיע. מרקו מתאהב בלידיה (רוזריו פלורס), לוחמת שוורים. אחרי ששור נוגח בה היא נכנסת לתרדמת, ומרקו מתקשה להתמודד עם חוסר היכולת לתקשר איתה. בנינגו מייעץ לו: דבר אליה, ומכאן שמו של הסרט.
אלמודובר אומר שזה סרט על ההנאה בלספר ועל מילים כנשק נגד בדידות, מחלות, מוות וטירוף. זה סרט על קולנוע כסוג של שיחה וכלי אידיאלי ביחסים בין אנשים. את השראתו לסרט הוא שאב מסיפורים שהתפרסמו בעיתונות, בעיקר במדורים סטייל 'מסביב לעולם', כמו על אישה שהתעוררה אחרי 16 שנות תרדמת למרות שהרופאים טענו שמצבה בלתי הפיך. "נדהמתי כשראיתי תמונה של המתעוררת מלווה בשני אחים שלימדו אותה ללכת מחדש. הושפעתי גם מסיפור על שומר בחדר מתים ברומניה, שנמשך לגופה של צעירה נאה. הבדידות של המוות והלילה גרמה לו להתמסר לתשוקתו, והוא אנס אותה. כתגובה לפעולה המינית, הנערה התעוררה לחיים. התברר שהיא סבלה רק משיתוק. משפחתה של הנערה היתה אסירת תודה, אבל היא לא יכלה למנוע את שליחת האנס לכלא, אז היא הביאה לו אוכל לכלא ושכרה לו עורך דין. הושפעתי גם מסיפור על בחורה ניו יורקית שהיתה תשע שנים בתרדמת ונכנסה להריון, ואז גילו שעבריין עבד בקליניקה שבה היא אושפזה. השאלה היא איך גוף שמת מבחינה קלינית יכול ליצור חיים".

- אתה נחשב לבמאי נשים מצטיין, וגם אמרת פעם ששחקנים גברים משעממים אותך. למה שינית את דעתך ועשית סרט שמתמקד בגברים?

"כשאמרתי את זה, לא התכוונתי שזה חוק בל יעבור. נכון שיש יותר שחקניות טובות, וכתבתי יותר תפקידים נשיים מאשר גבריים, אבל אם השחקנים טובים אני מביים גם גברים. הסיפור של 'דבר אליה' עצוב, ובנושאים עצובים אני מעדיף גברים על פני נשים. הנשים נותנות לי השראה לקומדיות. כשהתחלתי לעבוד על התסריט רציתי לעסוק בגברים בוכים. אני לא יודע למה. זה מסתורי קצת".

- גם לך היופי גורם לבכות?

"לפעמים אני בוכה מההתרגשות שהיופי מעורר בי. אלה דמעות של כאב יותר מאשר של הנאה ותענוג. נדמה לי שקוקטו היה זה שאמר שהיופי יכול להיות מכאיב, ואני מסכים איתו. העניין הזה כל כך עדין, שהניסיון לקלף אותו בסרטים הוא ממש טירוף, משימה בלתי אפשרית. לכן אציג בסרטי משהו שבמציאות גרם לי לבכות, וכך אהיה בטוח שהדמעות אמיתיות. ל'דבר אליה' הכנסתי קטעים ממופע של תיאטרון המחול של פינה באוש. הכנסתי גם קטע שבו הזמר הברזילאי קייטנו ולוזו שר את 'יונה נוגה', שיר ערש עדין ושובר לב".

- בכית לאחרונה בגלל סרט?

"לאחרונה זה לא קרה. ראיתי את 'בוגדת' עם ריצ'רד גיר, וחשבתי שזה הסרט הכי גרוע שאני יכול להעלות על דעתי. הסרט היחיד שאהבתי בשנה האחרונה הוא 'האיש שלא היה שם' של האחים כהן".

- העובדה שעשית סרט על שתי נשים שאיבדו את יכולת היצירה שלהן משקפת את פחדיך כאמן?

"לא. רציתי לעסוק בקשר, בתקשורת הבין זוגית. רציתי להוכיח שגם אם מחצית הזוג שותקת לגמרי, עדיין יש תקשורת. התקשורת הבן זוגית תלויה פעמים רבות רק באחד מבני הזוג".

- בסרט מרקו אומר לאהובתו לוחמת השוורים: אין דבר יותר גרוע מלהיפרד ממישהו שאתה עדיין אוהב, ובהמשך נאמר: אין בעולם עצב גדול יותר מאהבה שמגיעה לסיומה. אתה מזדהה עם האמירות האלה?

"בהחלט. זה חלק מהביוגרפיה שלי. הרי זה מנוגד לטבע. זה כאילו הרגת משהו. אם יש מערכת יחסים, ואחד מבני הזוג כבר לא אוהב, אנחנו מצפים שבן הזוג השני יהרוג את האהבה הזאת שבתוכו, וזה כאילו הרגת חלק מעצמך, כרתת זרוע לעצמך. לפצע הזה לוקח המון שנים עד שהוא נרפא. האוהב צריך לאלץ את עצמו לשכוח את האחר, אחרת זה הופך למחלה כרונית. אסור להתייחס לכאב בקורת רוח. יש רגעים שבהם הכאב הוא חלק מחייך ואתה מפיק ממנו הנאה, כי הוא מייצג את האחר. זה לא צריך להיות ככה. זה חולני. אם הקשר נגמר כי שני בני הזוג חושבים שהקשר מת, זה מהלך העניינים הטבעי. אבל אם הרגש חי אצל אחד מבני הזוג, זה הכי גרוע, כי לוקח המון זמן עד שהוא מתאושש".

- 'דבר אליה' הוא גם סרט על בדידות וטירוף.

"כשהפסיכיאטר שואל את בנינגו מה הבעיה שלו, הוא משיב: 'בדידות, אני מניח'. המשפט הזה יכול היה להיות שמו של הסרט. הבדידות היא הדבר המשותף לכל הדמויות בסרט: כולן מאוהבות באחרים, בלי שאלה יודעים על כך".

שמץ של אוננות

אלמודובר הוא במאי שמיטיב לתאר סקס. בסרטיו הוא חוגג את המיניות ומציג זיונים בצורה ישירה, חושנית, בוטה. לדבריו, הוא לא עושה את זה כדי לזעזע. סקס, לגביו, הוא חלק מהטבע שלנו, דרך לבטא אהבה. במפתיע הוא טוען שהוא לא נהנה לצלם סצינות כאלה.

- מצד אחד אתה מפליא להראות גופות יפים, ארוטיים, מושלמים, ומצד שני אתה מציג גופות פצועים, פגומים. מה פשר האובססיה שלך לגוף?

"הגוף נמצא איתנו, הולך איתנו לכל מקום. אני מנסה להיות אמיתי בדרך הטיפול שלי בגוף. כשאני מראה גוף עירום, אין כאן שום עניין של אקסהיביציוניזם מיני, מסחריות, שביעות רצון עצמית או זחיחות דעת מצידי. בזחיחות הדעת הזאת יש שמץ של אוננות. אם אני צריך להראות עירום כמו ב'דבר אליה', שם הנשים בתרדמת שוכבות עירומות מתחת לסדין, אני עושה את זה מתוך כבוד עצום ודואג שהעירום ייראה כמה שיותר יפה".

- זה לא הסרט הראשון שלך שעוסק באונס. האונס ב'קיקה' אפילו חולל שערוריות. למה הנושא מעסיק אותך?

"זה לא בגלל שאני אוהב להראות את זה. פשוט, בעלילות יש מעשי אונס, כמו שיש דברים אחרים שיוצרים מתח ודרמה חזקה. אונס הוא לא דבר של מה בכך".

- גם ב'דבר אליה' אתה משלב בין מין ומוות.

"אני לא מבין ולא מקבל את המוות, זה התחום היחיד שבו אני מרגיש שלא התבגרתי. לנוכח המוות אני מרגיש כמו ילד, ומין הוא הדרך היחידה שיש לי להתמודד איתו. רק ככה אני יכול לקבל ולהבין אותו. נושא הזה קיים בי תמיד. גם בסרט 'מטאדור' עסקתי באופן ישיר בהנאה מינית שקשורה במוות (עורכת דין הגיעה לסיפוק מיני כשקטלה את הפרטנרים שלה בזמן האורגזמה - א.ק). זה נושא שאני מפתח אותו ושולה מהאפלה.

מלחמות שוורים ושלום

זמן קצר אחרי ש'הכל אודות אמא' יצא למסכים, מתה אמו של אלמודובר, שאותה נהג ללהק לסרטיו וממנה שאב השראה לדמויות הנשיות שלו. בסרט החדש מאבדות חלק מהדמויות את הוריהן, ואי אפשר שלא לקשר את זה לאבל הפרטי של הבמאי. אלמודובר: "זה בהחלט יכול להיות תוצאה של ההתנסות האישית שלי. עכשיו, כשאני חושב על זה, אני באמת חש את ההיעדרות של הורי. פעם שאלתי את אחד מחברי שחשש להיפרד מאמו הזקנה: 'מה תעשה אחרי שאמך תמות?'. הוא אמר לי: 'אני חושב שלא ארצה להמשיך לחיות'. הזדעזעתי מדבריו. כשעבדתי על 'דבר אליה' נזכרתי בדבריו של אותו חבר והשתמשתי בהם".

- בנינגו מאמין בניסים. אתה גם?

"אני לא מאמין בניסים בנוסח הקתולי, בניסים לא הגיוניים. אני לא מאמין בסיפור על אחד שמגיע על כיסא גלגלים, קורה לו נס והנה הוא קם והולך. אני מאמין בניסים שהם תוצאה של הטבע האנושי: הם אפשריים ותלויים בטוב ליבם ובצדק של בני האדם. אני גם מאמין שיכול להיות שלום במדינה שלך, ישראל, וזה באמת יהיה נס, כי בהחלט מדובר במצב קשה מאוד. אולי השלום יהיה תוצאה של הטוב שקיים באנשים שצריכים לשאת ולתת עליו".
אבל למרות שהוא מאמין בשלום, בסרט החדש הוא עוסק דווקא במלחמה אכזרית - מלחמת שוורים, הספורט הלאומי הספרדי. רציתי לתת תחושה שגורלה של אחת הנשים בסרט נחרץ ישר מההתחלה, ושיהיה לה מקצוע שקרוב למוות. בניתי את הדמות על סמך לוחמת שוורים שהיו לה בעיות עם לוחמי השוורים הגברים, שכולם היו שוביניסטים. אף אחד לא רצה להופיע איתה בזירה, מלבד אחד, שהשתמש בה ליחסי הציבור שלו".

- אתה אוהב מלחמות שוורים? אין לך בעיה אידיאולוגית עם זה?

"בשבילי הטקס הזה מלא משמעות והוא קשור לתרבות שלי. אני מומחה למלחמות שוורים, אבל יש לי רגשות מעורבים. באירוע הזה נפגשים כל המרכיבים הכי חשובים שיש במופע, ואני לא מסוגל להיות אדיש ולצפות באירוע בשלוות נפש. המוות כשלעצמו, ולא חשוב של מי, מזעזע אותי מאוד. במקביל, אני אוהב מקצועות ספורט שיש בהם מאבק אישי, כמו טניס, והייתי רוצה לעבוד עם ספורטאים. הפנים שלהם מלאות מתח, תוכן, דרמה ומאבק.
"לעומת הספורט, מלחמת שוורים עוסקת בקריאת תיגר על המוות, שזה הרבה יותר טעון, וגם בה יש אמנות. כשנוצר קשר טוב בין הלוחם והפר, מתפתחת כוריאוגרפיה מדהימה ובעלת יופי נדיר. וכמובן, בל נשכח את המטאפורה של ההתנהגות הנשית מול ההתנהגות הגברית. לפעמים לוחם השוורים ממלא את תפקיד האישה המפתה, גם כי התלבושת שלו נשית מאוד, ואילו הפר מייצג את הגבר על כל הסממנים המיניים שלו, ואז יש חילופי תפקידים ביניהם".

- ארגונים למען זכויות בעלי חיים מחו נגדך במהלך הצילומים, האשימו אותך באכזריות וקראו להחרים אותך. זה עשה לך בעיות?

"ארגון זעיר שמגן על חיות מחמד ערך הפגנה והגיש תלונה. אנחנו לא עשינו בסרט שום דבר לא חוקי, ולכן התביעה נדחתה על הסף. למה אף אחד לא מתלונן שיש רוצחים בסרטים? אם יש רוצח פסיכופת זה באמת רע, אבל זה חלק מהחיים. בסך הכל צילמתי מקצוע שקיים אצלנו בספרד, בהתאם לכל הדרישות החוקיות. היום יש הרבה פנאטיות וצביעות ביחס לבעלי חיים. אם יתקיפו אותי בעניין, אני מסוגל להפוך לחיית טרף ולהאשים את התוקפים בפונדמנטליזם. זו התנהגות פשיסטית ועריצה שיוצאת נגד הדבר הבסיסי ביותר של אמן - הרצון לעסוק בנושא מסוים. אני יודע מהי דיקטטורה, כי חייתי תחת השלטון של הרודן פרנקו".
אחד משיאי הסרט הוא הסצינה שבה בנינגו הולך לסינמטק כדי לחזות בסרט ספרדי אילם שעוסק במדענית שעובדת על שיקוי פלאים לדיאטה. המאהב השמנמן שלה מתנדב להיות שפן נסיונות, לוגם את השיקוי ומתכווץ, והמדענית משתמשת בו כדי לספק את תשוקותיה. אלמודובר מעיד שמאז שראה את הסרטים 'האיש המתכווץ המופלא' ו'בובתו של השטן' הוא חלם לעשות סרט על אדם קטן, שרגלי הרהיטים והרצפה יהוו את הסט המרכזי בו. "כתבתי גם סיפור על אדם מתכווץ, ובמשך שנים חלמתי על התמונה של מאהב שמטפס סביב הגוף של אהובתו, כאילו זה היה טיול בנוף".
לקראת 'דבר אליה' צפה אלמודובר בסרטים של גאוני הראינוע - גריפית, מורנאו ופריץ לאנג - והקפיד להיות נאמן לתפיסת הזמן, לנרטיב ולמשחק האקספרסיוניסטי של הסרט האילם.
לפני שאנחנו נפרדים, אני מגיש לאלמודובר הזמנה רשמית של פסטיבל הקולנוע של ירושלים, שם יוקרן סרטו בטקס הפתיחה. "אני באמת רוצה להגיע", הוא אומר, "ואני גם רוצה לבלות במועדונים בתל אביב, אבל אני עסוק בכתיבה כי אני רוצה לצלם סרט בקרוב. עוד לא החלטתי איזה. אגב, כמה זמן לוקח להגיע אליכם? אה, רק חמש שעות? חשבתי שהרבה יותר".