האיש שקרא לילד בשמו

בשבועות האחרונים, כהכנה לראיון שכבר לא יתקיים, הזדמן לי לקרוא מסמך על מלחמת יום הכיפורים, שכתב בני פלד לסיכום פנימי של חיל האוויר. המסמך הוא פלד טהור: נוקב, לא מתפשר, לא מטייח. מנסה, לכל אורך הדרך, לא רק להפריד בין עובדות לרגשות אלא גם להנחיל את ההפרדה הזו לדורות הבאים. אם היה משהו שבני פלד נלחם בו ציבורית, זו היתה הסנטימנטליות המעוורת עיני פתאים, במיוחד פתאים מקבלי החלטות.
"בעיית הטילים נופחה רגשית", הוא כותב שם, ומדבר על ההשפעה הפסיכולוגית שהיתה לעימות עם הטילים במלחמת ההתשה על תפקידו של חיל האוויר לפני מלחמת יום הכיפורים. בעובדות הוא קובע, הטיל לא כופף את כנף המטוס, אלא את מוחו של המתכנן. על העובדה שלא ניתן לחיל האוויר אישור למכה מקדימה, כפי שתוכנן והובטח, יש לפלד את האמירה האופיינית הבאה: "אין בפי תלונה. מי שסומך על הבטחות מסוג זה יכול להאשים רק את עצמו".
כזו היתה דמותו של בני פלד, האיש שהוליך את חיל האוויר מהמכה הפסיכולוגית של תחילת מלחמת יום הכיפורים אל ההתאוששות של המשך המלחמה, והלאה – אל שנות ההכנה, שהסתיימו בימי יורשו דוד עברי, בנצחון מוחץ על הטילים וחיל האוויר הסורי במלחמת לבנון: פורמליסט, ישר, לא מתפשר, קורא לילד בשמו – ובדרך כלל בשם בוטה במיוחד.
לאחר שהשתחרר עורר פלד סערה מסויימת, כשפירט משנה לפיה מדינת ישראל עדיין לא קמה. "ועד הקהילה", קרא לממשלת ישראל, וטען שמדינה שלא הגדירה לעצמה לא גבולות ולא סדר יום, לא מטרות מלחמה ולא יעדי שלום, איננה מדינה עדיין. הדיון הזה גווע בהדרגה, כי אצלנו דיונים עקרוניים אין דרכם להאריך ימים. עד היום, יותר מעשרים שנה אחר כך, אין לישראל מוסדות אזרחיים ולא גבולות, והיא נעה מעווית הגנתית אחת לאחרת.
חיל האוויר קפץ בימיו קפיצה טכנולוגית אדירה, והיה מחיל של "אייסים" מנמיכי טוס לחיל של מערכות מרחיקות ראות. בתשע שנים בנו הוא ועברי צבא כחול, העולה בכל פרמטר על הצבא הירוק העוטף אותו, וגדול על המדינה ששדותיה משמשים לו כנושאת מטוסים. גם הצבא הזה לא הסתדר והתארגן כפי שפלד רצה שיקרה (לאנומליה לפיה מפקד חיל היבשה הוא גם ראש המטה הכללי קרא פלד פעם "מצב שבו לאב יש שלוש בנות והוא נשוי לאחת מהן"). שלושים שנה אחרי מלחמת יום כיפור אנחנו בהחלט לא נראים כמו שבני פלד רצה: לא מסודרים, לא יודעים מה אנחנו רוצים, נכנעים לניפוח הרגשי במקום למחשבה הבהירה.