ניפגש בגן הוורדים

לפני כמה ימים הזמין אותי שכן לאסיפה דחופה של תושבי השכונה. הפעם האחרונה שמישהו הזמין אותי לאסיפה שכונתית היתה כשגרנו עדיין בירושלים, ועל סדר היום עמדה השאלה האם יש לבטל את ההסקה המרכזית או להעלות את מסי ועד הבית. נושא האספה השכונתית הפעם: היערכות לפינוי אפשרי, תכנון תגובות ופעולות. כן, עברתי דירה בינתיים. בשבע השנים האחרונות ממוקמת שכונת מגורי באחד היישובים בגוש עציון. "על-פי מקורות יודעי דבר", בישר השכן, "אנחנו ברשימה".

רשימה? העובדה שחלק שפוי במוחי התעקש לטעון שפה זה גוש עציון והשתמש במילים כמו "קונצנזוס" " או "רבתי", בתוספת העובדה שידעתי כי מדובר כמובן ברשימת פינוי, לא ברשימת שינדלר, לא עזרה לצמרמורת בלתי נעימה בעליל לטפס ממרכז גופי לפריפריות. הבטחתי לבוא.

עכשיו, הייתי שמחה לדעת שמישהו דואג לי. או לפחות מעדכן אותי במידע בדוק. מישהו פוליטי, אם להיות יותר ספציפית. אני צריכה את הפוליטיקאי הנכון, רצוי בעל כושר דיבור והתנסחות סבירים, שיעמוד ויזעק בכל כלי תקשורת אפשרי, כולל הכנסת, שפינוי ישובים הוא מעשה של טירוף ושל רשעות, שגם ערפאת עשוי למות ממש כחברו מדמשק, ושליד התוהו ובוהו שישתולל אז בעזה יישמעו צלילי מלחמת הירושה מדמשק כמו אגם הברבורים.

אבל המפד"ל עסוקה בלהחליט אם להתפרק או לא, מימ"ד – שרבים ממצביעיה הם שכנים שלי – נאלמה דום ונעלמה בתוך החיק החמים, גם אם מיוזע, של ישראל אחת. רק השר שרנסקי, שדבר בעברי לא מכשיר אותי להיות חלק מקהל היעד של מצביעיו, שילח אזהרה בכיוון הזה וחולל סערה ליום אחד. כל אלה משאירים אותי עם נדיה מטר. לא זכור לי, כאחת מארבעים אלף אמהות, שבחרתי בה אי-פעם לייצג אותי.

בסוף לא הגעתי לאסיפה. לא נורא, אתמול נפגשנו במועצה לשיחת הסבר, היום אנחנו הולכים להפגנה בגן הוורדים. מה עוד אפשר לעשות? בינתיים אנחנו מקווים לטוב, או להלוויה של ערפאת, מה שיבוא קודם.

חיותה דויטש – מתנחלת המתגוררת בנווה דניאל, סופרת ובעלת טור תרבות בירחון המתנחלים ביש"ע "נקודה"