ביוגרפיה חדשה: דלאי מאמא

תארי לעצמך שלושה זקנים נשואי-פנים, שלמותיהם רקומות וצמותיהם קלועות סביב ראשיהם, מתיישבים לך על המחצלת בבבית בליל חורף קר ושותים את תה-החמאה שאת מכינה להם, מתוך הכנעה והרכנת ראש. הם משכלים רגליים במרכז הקאנג – מין פלטפורמה חלולה עשויה חימר, שתחתיה בוערת אש ועליה יושבים כולם בטיבט, בחורף, כדי שלא יקפאו למוות. באמצע הקאנג הזקנים – לאמות מכובדים, מורי הלכה ידועים –מבקשים להציב קעריות ריקות. באחת הם שמים מחרוזת תפילה, בשניה – תוף ידני קטן שמשמש לשמירה על הקצב בעת שממלמלים מאנטרות ובשלישית – ערימה של ממתקים צבעוניים.
אל הקאנג קרב בנך בן השלוש, ובלי להסס נוטל מיד את המחרוזת ואת התוף ומתעלם לחלוטין מממתקים. זה היה האות: מאז שהדלאי לאמה השלושה עשר הלך לעולמו, חיפשו חכמי טיבט את היורש, שהוא גם גלגול רוחני של הקודם. והנה, ילד אחד, טנזינג גיאטסו קראו לו אז, בכפר קטן במחוז אמדו, זיהה את המחרוזת והתוף של המת ומייד התייחס אליהן כאילו היו שלו. הזקנים קדו לו: אחרי שנתיים של חיפושים מפרכים, שיטוטים ברחבי הארץ ובחינות חוזרות ונשנות של מורי הלכה ואסטרולוגים,נמצא הדלאי לאמה ה – 14, זה שאת פרצופו המחוייך אתם מכירים מכל דיון במעמדה של טיבט או בחלחול של הבודהיזם הטיבטי למערב.

מעצרים, עינויים ורציחות

דיקי טסרינג, איכרה אנלפביתית שילדה 16 ילדים (רק שבעה שרדו) לא תיארה לעצמה שחייה ישתנו בהרף עין אחד: כשהלאמות הגיעו, היא חיה בתרבות שלא היו בה שעונים, צעצועים, רדיו, ספרים או מכוניות. ילדה שהגיעה לגיל חמש כבר ישבה ליד אמה, כדי לעכל את יסודות הרקמה. הבנים נשלחו לעבודה, וכל משפחה תרמה בן אחד למנזר. גם איכרות עשירות תפרו בגדים לכל המשפחה ובישלו אפילו לחקלאים השכירים: דיקי טסרינג מתארת ימים של חורף, בהן ידיה הקטנות יצרו אלפיים כופתאות בכל יום.
כשדיקי טסרינג נישאה, ממש בניגוד לרצונה אבל כמקובל בטיבט, היא נטשה את בית משפחתה והלכה אחר בעלה, שוב – כמקובל. היא גם קיבלה שם חדש, שפירושו: אוקיינוס של חוכמה. בתחילת הספר היא מבקשת להבהיר שמרד איננו בהכרח שאיפה עילאית, וכי אמונה מסורתית היא סוג של חוט שדרה שלא תמיד מוכרחים לוותר עליו.
מן הקאנג הכפרי אל ארמון פוטאלה הנישא, משכנו המאיים של כל דלאי לאמה: המעבר, צריך לומר, לא היה חלק. אט אט הסתגלה לחיים בעיר, לכך שבנה הוא עתה בנו של האלוהים, וכדי לראות אותו ולחבקו היא חייבת לבקש ראיון אישי אצל מזכיריו. להאסה של שנות הארבעים והחמישים היתה עיר קדושה אך מלוכלכת, ותככי-החצר בין השלטון הרוחני של הלאמות, מתנזרים מנשים, בשר והבלי העולם הזה, לבין חצר פוליטית אלימה שהמאבקים בין מזכירי המדינה שלה מדינה נגמרו לא אחת ברצח. אחד התככנים הרעיל את בעלה של דיקי טסרינג. אחרים שאפו לקרב את הדלאי לאמה הצעיר, סקרן ונוהה אחר מודרניזם, אל השלטון הסיני – תמורת אבדן כל אוטונומיה לטיבט. המפתיע בספר הזה, הוא מידת החושפנות של הפן האחר, הלא מוכר, של חיי הטיבטים: לכאורה אמורים המאמינים לנהוג ברחמים ובחמלה כלפי כל יצור, לרבות ג`וקים, אבל דיקי טסרינג לא מתכחשת למעצרים פוליטיים, עינויים ורציחות שאירעו עוד בטרם החליטו הסינים לחסל את טיבט המסורתית.

לא התרשמה ממאו טסה-טונג

כשביקש הדלאי לאמה עצה, יעצה לו. בעיקר הרבתה להתפלל וחרדה לחייו, וכל חייה האמינה בנוכחות המחבלת של שד שבחר לשבת בביתה, להמית את ילדיה ולהפיל מחלות משונות על אחרים. כאמו, היה לה מעמד מיוחס אך לא רשמי בהיררכיה של השלטון הרוחני בטיבט, אבל היא התקשתה למצוא את מקומה בקרב נשות-חברה. בתמיהה היא מספרת על נשים שעטו איפור על פניהן, ועל אלה שהיה להן זמן פנוי לפטפט.
היא נסעה עם הדלאי לאמה הצעיר לסין ולא התרשמה ממאו טסה טונג. היא חשבה שנהרו, שליט הודו, היה ג`נטלמן חביב. היא המשיכה להשגיח על הילד שלה, וכשברור היה שהסינים יחסלו אותו אם לא יימלט להודו, הצטרפה למסע מפרך וארוך. תקופת חייה האחרונה עברה בסיוע לפליטים הטיבטיים הרבים שנמלטו לדרמאסאלה בעקבות הדלאי לאמה. לא היה לה זמן ללמוד קרוא וכתוב, והיא לא חשבה שסיפור חייה ראוי להנצחה כלשהי עד שהדור הצעיר הפציר בה: התוצאה היא ספר מרתק בפשטותו, בעומק אמונתו ובצניעות מדהימה. "אני מודה לבודהה יום יום על שזכיתי ללדת אותו", אמרה דיקי טסרינג ומשכה בכתפיה: היא המשיכה לדאוג לבריאותו ולבשל לו כופתאות שאהב, וכשהגיעה שעתה למות, ביקשה להתיישב בתנוחה של מדיטציה, ללא טרוניה מיוחדת. ממש כמו הדלאי לאמה, היא יודעת שעוד תשוב לכאן בגלגול חדש.