הגיעו מים עד נפש

"בחברות רבות, לפחות בתקופות מסוימות בהיסטוריה שלהן, רווח יותר ממוסר מדיני אחד. לפעמים עומדים ערכי המוסר האחד בסתירה גמורה לערכי המוסר הרווח האחר. בחברות כאלה קיימת לעיתים קרובות ציפייה כי החובה המוסרית לציית לחוק תגשר על פני הבקיעים הערכיים ותהווה את המלט המוסרי של החברה".
(ציות וסירוב - אנרכיזם פילוסופי וסרבנות פוליטית, פרופ' ח. גנז)
חוק טל מעמיד במבחן את ערכי המוסר של הציבור אליו אני משתייך: ציבור משרתי המילואים, ציבור הסטודנטים העובדים, ציבור משלמי המסים.
נכון, כוונותו של החוק - הכנסת ציבור האברכים האמונים על הסדר "תורתם אומנותם" למעגל העבודה, טובה. אבל יישומו וקבלתו במתכונתו הנוכחית מהווים "קאזוס בלי" לציבור שלי. החוק הזה מאפשר לציבור שלם להפר את אותו החוק שמחייב אותנו להתגייס לצבא.
נבחרנו יחצו את הקו האדום אם יאושר החוק במתכונתו זו. זה יהיה הקש שישבור את גב הגמל. יש גבול. כמה יכול אדם לשתוק כאשר רומסים אותו, דורכים עליו, יורקים בפניו ומנסים לשכנעו כי אלה טיפות גשם.
נבחרינו אינם מתביישים להבדיל מגזר אחד ממשנהו בחוק ולפטור אותו מחובותיו של כל אזרח אחר, ואף ממשיכים לאשר מספר ימי גיוס רב יותר לאלו הנושאים בנטל (כאחוז עד שניים מהאוכלוסייה), ובלי הנד עפעף מאשרים גיוסים בצווי 8 כאילו מדובר על עניין שבשגרה – הסכר נפרץ, ואנו משלמים המחיר.
גם אנחנו רוצים שהמדינה תשלם עבור לימודינו באוניברסיטה, גם אנחנו רוצים אפשרות לבחור בין לימודים, עבודה ושירות צבאי. מדוע אברך המגיע לגיל 23, ולאחר שלא שירת בצבא ואף קיבל על כך משכורת, זכאי להחליט האם להיכנס לשוק העבודה, ואילו אנחנו באותו הגיל כבר אחרי שירות אחד או שניים במילואים, משלמים על לימודנו באוניברסיטה, עובדים ומשלמים מסים - כאשר נבחרנו פשוט צוחקים לנו בפרצוף?
אני אומר שהגיע הזמן לקום ולומר: לא עוד! הגיעו מים עד נפש. גם אנחנו רוצים לחיות ככל אדם בגילנו. אנו מוכנים לשאת בנטל הכבד שמוטל עלינו, אפילו לא ביקשנו הכרת תודה על כך, אך לכל המועט אנו דורשים כי לא יירקו לנו בפנים ויכבדו גם את הסכמתנו שבשתיקה ותחושת החובה עליה גדלנו לשאת בעול, (יש שיקראו לכך ציונות) מבלי לדרוך עלינו.

הכותב הוא סגן במיל', משרת כקצין שריון בגדוד שריון ועושה כשלושים ימי מילואים בשנה רגילה