| |
מבט במראה
דווקא עכשיו אני רואה את האטימות, ההשפלות ושלילת התקווה; ומבין את המרירות והזעם
למה להכחיש? גם אני שיניתי את דעתי בעקבות האירועים האחרונים. האבנים שזרקו הפלסטינים פתחו לי את הראש. עכשיו אני רואה את הדברים אחרת. הרבה יותר מפוכח. הרבה פחות רומנטי. הרבה פחות צודק. זה הכי גרוע. עכשיו אני מרגיש פחות צודק ממה שהרגשתי עד - איך מכנים בלשון נקיה את מה שקורה כאן בשבועות האחרונים? "האירועים הקשים"? שיהיה. האירועים הקשים.
עכשיו, למשל, אני רואה בצבעים עזים יותר את העוול שאנחנו עושים לערביי ישראל. אני רואה את נצרת, עד כמה היא מוזנחת לעומת נצרת עילית, אחותה התאומה, היהודיה כמובן. אני רואה איך מתייחסת המשטרה להפגנות סוערות ואלימות של יהודים, ואיך נוהגים בערבים כאשר הם מפגינים. שבוע אחד של הפגנות, ומייד 12 הרוגים, כאילו היו כל הזמן על הכוונת, ורק חיכינו לרגע המתאים לסחוט את ההדק. ואני רואה שלמרות שמדובר במיעוט גדול, מליון איש בקרוב, לא חלמנו לאפשר להם להשתלב במדינה, אפילו לא למראית עין. הם לא יקבלו משרות חשובות, לא נרשה להם לגור בבית שמולנו, ואפילו בית בהמנון הלאומי לא הסכמנו לתת להם, שיוכלו להזדהות אתו. עטופים בצדקנות מוסרנית לקחנו מהם הכל, כולל את הצדק. אנחנו הצודקים, בנדיבות אנחנו נוהגים בהם, אם לא אנחנו מה היה נהיה מהם, ולו היו חיים במדינות ערב מצבם היה עוד יותר גרוע. כך אנחנו מדברים. ובעוד עינינו מתגלגלות לשמיים, לשוננו מתגלגלת בפינו, ממציאה ביטויים פוגעים ומעליבים, שבאים להראות מה אנחנו חושבים עליהם: כלב רחוב עלוב הוא בלשוננו "כלב ערבי", ועבודה גרועה ושרלטנית היא "עבודה ערבית".
אז מה לעזאזל חשבנו? שבני אדם ממש כמונו, בשר עצמות ודם, מוח לב ורגשות יסבלו את כל ההשפלות הללו, ועוד רבות שתקצר היריעה מלספר, אבל כל אחד מכיר, ואחרי כל זה עוד יאהבו אותנו? יחבקו אותנו בחום? יקשרו את גורלם בנו, נגד אחיהם בשטחים, הפלסטינים שמעבר לקו הירוק?
ואם לערביי ישראלי חטאנו, מה נגיד על הפלסטינים? שהם העובדים השחורים שלנו, חוטבי העצים ושואבי המים? זה ברור מזמן. שהם חיים בתת תנאים, במחנות פליטים מחרידים במקרה הרע, ובישובים צפופים ומוזנחים במקרה הטוב? זה ברור, אין בזה כל חידוש. ששנים ארוכות לא הסכמנו להכיר בהם כעם, התנשאנו עליהם, השפלנו אותם? זה ברור. לגמרי ברור. אז מה לא ברור? מה לעזאזל חשבנו?
שמעתי ברדיו את הסופר דוד גרוסמן מספר עובדה קטנה שממחישה הכל: הידעתם כי את התרופות שתוקפן פג, ואסור כבר להשתמש בהן, אוספים מבתי המרקחת בישראל, ומוכרים לפלשתינאים בשטחים? ממש כך, כאילו היו פח האשפה שלנו.
אז יש בי בלבול, מדוע בכל זאת המרירות והזעם פורצים דווקא עכשיו, כשיש בישראל ראש ממשלה שהלך בכיוון של מציאת פתרון מדיני, ויש בי כעס על פעולות הנקם הערביות נגד אזרחים חפים מפשע, ויש בי זעזוע לראות איך יורים על גילה, שכונה אזרחית לחלוטין, ויש חרדה גדולה מהפונדמנטליזם הערבי בדמותם של החמאס והחיזבללה, והתפעלות קטנה מאד מסגנונו של יאסר ערפאת, אבל מה לי לכעוס עליהם? אני את שלי עשיתי? כשאני מסתכל במראה, אני יכול להירגע ממה שאני רואה שם? אני לא יודע מה אתכם, אני לא נרגע.
|
