מלכות ועדשות

"אוי! אני לא מאמינה! איזה מפגרת אני!" היא צועקת ונוברת בתיק. אני מסתובבת לעברה באיטיות, ונוהמת בקול מנומנם "מה קרה?" - "לא הבאתי את הכלי של העדשות ואני לא יכולה להוריד אותן. איך אני אלך לישון עכשיו?"
השעה כמעט אחת בלילה, חניון קרן קיימת ליד מושב לי-און, גיבוש לקראת מסע מלכת המדבר לגרוזיה. רוב תושבי החניון, משתתפות במסע ואנשי צוות, כבר ישנים.
אני עייפה, כמוה וכמו כולן. ובכל זאת אני מנסה לחשוב על פתרון יצירתי.
- "תגידי, אם נמצא נוזל לעדשות, זה יכול לעזור לך?"
- "אה…כן, אם נמצא גם משהו לשים בתוכו את העדשות. אבל איפה את מתכוונת למצוא את זה עכשיו?"
- "יש פה לפחות חמישים אנשים, כמה מהם בטח מרכיבים עדשות, אז סביר להניח שנוכל למצוא גם את הנוזל. ואפשר לשים אותם בכוסות חד פעמיות" קינחתי בהברקה של רגע.
- "אבל אין כוסות חד פעמיות" (זה נכון, כבר אחרי ארוחת הערב הורגש מחסור. היה חם ושתינו הרבה).
- "שטויות! אנחנו נמצא!" אני נתקפת במרץ ואופטימיות קוסמית מפתיעה יחסית למצב העייפות.
נעלנו נעליים, חבשנו פנס על הראש ויצאנו לצייד. התפרצנו לאוהל הראשון שבתוכו היה אור. "יש לך עדשות?" שאלנו במקהלה. הקורבן הסתכלה עלינו במבט מופתע. "לא" ענתה. "אבל לזו שעברה כאן כרגע יש, נו זו עם התלתלים". רחרחנו סביב ועלינו על עקבותיו של הקורבן הבא. היא איתנו בצוות. כבר יום שלם אנחנו מכירות ולא ידעתי שיש לה עדשות.
כמובן שיש לה נוזל. השמחה גדולה. אנחנו אומרות תודה וחוזרות לשק השינה. השאלה היא איפה נניח את הכוסות, ואיך הן לא יפלו. יש לה רעיון אדיר. היא שמה את הנוזל בתוך כוס תרמית עם מכסה (כזו שמשמשת להסעת הקפה של הבוקר באוטו), אנחנו מניחות את הכוס ליד העץ, מסתכלות אחת על השנייה ומתפקעות מצחוק.

רגע לפני

המסע לגרוזיה הולך ומתקרב. לכבוד ארבעים וחמש הנשים שנבחרו לצאת, ארגנה החברה הגיאוגרפית, בעזרתן המסורה של המלכות בדימוס מהשנים שעברו, יום וחצי של גיבוש. המשתתפות חולקו לצוותים מבעוד מועד, שלוש בכל צוות. אלה יהיו גם הצוותים במסע.
הכל התחיל בשעת בוקר מוקדמת, ויש כאלו שיאמרו מוקדמת מדי. אחרי התארגנות קצרה ומעט הסברים התחיל האקשן: החלפנו גלגל, גררנו ג'יפים ועשינו היכרות קצרה עם הרכב שעליו ננהג בגרוזיה – לאדה ניבה, אמנם קטן, אבל כנראה שהגודל באמת לא קובע. נהגנו בג'יפים בעליות, ירידות ושיפועי צד, ניווטנו בגבורה עם מכשירי GPS וגלשנו בעוז לתוך מערות.
בערב, רצוצות אך מרוצות, פצחנו במחרוזת שירי קריוקי. כן, גם אני. אם מישהו צילם בווידאו הוא מתבקש להשמיד את הקלטת לאלתר. בעזרת כמות נחמדת של אלכוהול הפך הערב למסיבת ריקודים. בין פיזוז לעינטוז נעמדתי לרגע, הסתכלתי על הרוקדות ושאלתי את עצמי – מאיפה האנרגיות? הרי כולן קמו מוקדם (מדי) וכולן הזיעו במשך היום (כן. גם בנות מזיעות). אני מנחשת שעוד כמה שאלו את עצמן את אותה השאלה. אבל האנרגיות פשוט היו שם, אנרגיות של חברויות חדשות וציפייה להרפתקה הגדולה. אט אט התחילו לפרוש לאוהלים, מי רחוצה ונקייה, ומי מזיעה ודביקה. כולן שמחות ומצפות בכיליון עיניים להשכמה הצפויה בשעה שש.
זמן קצר לפני שעת היקיצה היעודה כבר החלו להישמע קולות התעוררת, הן של אנשי הצוות שהשכימו ונסעו לקנות מצרכים לארוחת הבוקר (ההמלצה לצל"ש נשלחה לגורמים הנוגעים בדבר), והן של מתמודדות חסרות נחת. להתעמלות הבוקר, באדיבות גבי, לא הייתה היענות רבה. גבי, זו לא את זה אנחנו (או אולי העוגיות הנפלאות של יהלומה). עוד כמה הסברים קצרים על המסע עצמו וזהו. נגמר. חוזרים הביתה.
הגיבוש הקצר רק ליבה את ההתרגשות שיש לכל אחת מהנוסעות בבטן. לי היה חשק ללכת לישון בלילה ולהתעורר בבוקר בגרוזיה. אבל אני אמתין בסבלנות, עוד שלושה שבועות אני אראה שוב את כולכן, בטיבלסי הבנויה.