לא מלחמה ולא שלום

אל מול המבוי הסתום שאליו הובילו הניסיונות להגיע לפתרון של שלום עם שכנינו/אויבינו, קיימות בפנינו שתי אפשרויות: 1. להמשיך ולהילחם עד שיותש אחד הצדדים וייאלץ להשלים עם זולתו בתנאים שייכפו עליו; 2. להתקיים זה לצד זה תוך אי-הסכמה, ומבלי שמי מהצדדים יוותר על שאיפותיו ואמונותיו.

במשך שנים האמנו שהכיבוש והאלימות הם רע הכרחי. אחר-כך האמנו שהשלום כבר עומד בפתח ובעוד רגע יפרוץ ברחובותינו. היום נראה ששתי ההנחות הללו היו שגויות. האמת היא שיש כאן פיסת ארץ קטנטנה שנגזר עלינו להתחלק בה, ושהפלסטינים לא מתכוונים להקל עלינו. אם נצליח להתקיים כאן, אלה לצד אלה, בלי טרור ואלימות - מה זה משנה אם יש הסכם חתום או לא?

הצרה היא שאנחנו כל כך שבויים בדימויים שיש לאחרים עלינו, ששכחנו כבר לחשוב מה טוב עבורנו, מה הם המהלכים שמדינת ישראל תפיק מהם תועלת. אנחנו כל-כך מבוהלים מהאפשרות שהפלסטינים יפרשו את המהלכים שלנו ככניעה, עד שאנחנו נכנעים מראש, ומוותרים על חיים נורמליים עבור עצמנו ועבור הילדים שלנו. אם בחופש הגדול הזה הורים לא נותנים לילדים שלהם לצאת מהבית בלי ליווי צמוד, איפה בדיוק העצמאות שלנו? אם אנשים לא מרגישים בטוחים לעלות לאוטובוס – מה זה עוזר לנו שהצבא שלנו הכי חזק במזרח התיכון?

ברגע שקבענו שהסכם שלום עם הפלסטינים הוא תנאי לחיים שלווים - הפכנו לבני ערובה שלהם. למה אנחנו עושים לעצמנו את זה? למה אנחנו מסבכים את עצמנו ככה? למה שלא נגיד: "לא רוצים - לא צריך!" אנחנו מדינה ריבונית. הם לא. לנו יש את הכוח להחליט שאנחנו מפסיקים את משחק הדמים הזה.

מלחמה, שלום והאלטרנטיבה השלישית

לפעמים היחסים בינינו ובין הפלסטינים מזכירים בני זוג שלא מסתדרים, ובכל זאת מוצאים כל פעם תירוץ אחר למה לא להתגרש – פעם בגלל הילדים, פעם בגלל הכסף, ופעם מהפחד להישאר לבד - ובינתיים, הם עסוקים השניים בלמרר אחד לשני את החיים. שניהם יודעים שהגירושים בלתי נמנעים, וכך הורסים גם את האפשרות הקלושה לשלום בית, או לפחות להפסקת אש.

אנחנו יכולים לחכות לנצח ליום המרגש שבו כולם יאהבו את כולם, אבל היום הזה לא יגיע עד שמישהו יאזור את האומץ, ויחליט לעשות את מה שהיה צריך לעשות מזמן – להתגרש מהפלסטינים, לפנות את ההתנחלויות שתקועות להם כמו עצם בגרון (לא כמחווה כלפיהם, פשוט משום שאין להתנחלויות האלה שום הצדקה, והן פוגעות בעתידה של מדינת ישראל) ולקבוע את גבולה של ישראל, פחות או יותר על-פי מתווה קלינטון.

כל אלה שמתנגדים להכרעות חד-צדדיות כנראה שכחו שהמנהיגות הפלסטינית דחתה כל אפשרות לדיונים דו-צדדיים – אז או שנמשיך להציע הצעות מפליגות, עד שהם יואילו בטובם לשקול את סיום הסכסוך, כאילו מדובר באינטרס ישראלי בלבד, או שנתחיל לחשוב על תוכנית ב' – התוכנית הנחוצה במקרה של משא ומתן תקוע.

מקובל שהאלטרנטיבה היחידה לשלום היא מלחמה, אבל אפשר גם לחיות זה לצד זה בלי הסכם שלום, אבל גם בלי אלימות. הגבול עם סוריה הרי איננו גבול של שלום, ובכל זאת הוא לא גובה את מחיר הדמים שגובה ה"אין גבול" של קו התפר. אם בימין ימשיכו להטיף לכיבוש ולהשתלטות, ואם בשמאל ימשיכו להאשים רק את ישראל בכישלון ההדברות עם הפלסטינים – נמשיך לא להגיע לשום מקום.