קפיצה מנצחת
שלושים שנה של כיבוש, של טנקים ברחובות הערים הפלסטיניות, של סגרים וכתרים, לא יכלו לעשות את מה שעשתה קפיצה במוט לגובה של 5.85 מטר – לנצח את הטרור
בשנת 1936, לפני 66 שנים, פרצה בארץ-ישראל שביתה כללית של היישוב הערבי במחאה על ההתיישבות היהודית בארץ. גם פועלי הנמל ביפו שבתו.
זה היה עוד צעד במאבק האלים נגד חזרתו של העם היהודי אל ארצו ההיסטורית. למרות התנאים הבלתי-אפשריים, הצליחה ההנהגה הציונית של אותם ימים להכניע את הטרור – לא בטנקים, לא במטוסי-קרב, לא בסיכול ממוקד. חודש בלבד לאחר תחילת השביתה, במי ימה של תל-אביב, על מזח-עץ קטן – תחילתו של הנמל העברי הראשון – נפרק בידיים עבריות מטען מלט שבישר לעולם: הטרור לא ינצח אותנו! ואכן, במקום לזרוע אימה הוא זרע נחישות. במקום לגרור את היישוב למלחמת התשה חסרת-סיכוי, הוא עודד בנייה ויצירה. ככה מנצחים את הטרור.
באותה שנה, בברלין, נאלץ אדולף היטלר לצפות בג'סי אוונס, האתלט האמריקני כהה העור, זוכה בארבע מדליות אולימפיות, ומפריך את התיאוריות המתועבות והמגוחכות על עליונות הגזע הארי. כל כוחה של המכונה הנאצית לא יכול היה למנוע מאוונס את הניצחון.
האולימפיאדה הבאה שנערכה בגרמניה הייתה אולימפיאדת מינכן. האולימפיאדה שהפכה לעוד ציון דרך מדמם במאבק הישראלי-פלסטיני. 11 ספורטאים ישראלים נטבחו בכפר האולימפי, והצטרפו לשורה ארוכה של קורבנות, שנמתחת מימי ראשית הציונות ועד ימינו אנו.
בשבת, באותו איצטדיון אולימפי במינכן, ניתנה התשובה הניצחת למי ששלחו את המרצחים לפני שלושים שנה, וממשיכים לשלוח מרצחים אל רחובותיה של מדינת ישראל עד היום. העולם כולו צפה בסיום הכי טוב שיכול היה להיכתב להתחלה כל-כך איומה. אלכס אברבוך, הקופץ במוט הישראלי, עומד על במת המנצחים עטוף בדגל ישראל, ואיצטדיון שלם מאזין ל"תקווה" ועומד דום. אפילו קולו של שר הספורט, מתן וילנאי, שנדמה היה שקבלות הפנים לספורטאים ישראלים הן עבורו כבר עניין שבשגרה, נחנק לרגע מהתרגשות אמיתית, כשבירך על ההישג ההיסטורי.
שלושים שנה של כיבוש שטחים, של טנקים ברחובות הערים הפלסטיניות, של סגרים, של כתרים, לא יכלו לעשות את מה שעשתה קפיצה במוט לגובה של 5.85 מטר – לנצח את הטרור. מהדורות החדשות נפתחו בידיעה שאלכס אברבוך מישראל הוא אלוף אירופה בקפיצה במוט – ממש כמו במדינה נורמלית. זה מה שרוצים לקחת מאתנו המרצחים – מהדורות חדשות שמתחילות בדיווחי ספורט.
כמה פוליטיקאים כבר הבטיחו לנו שיש להם את הנוסחה למגר את הטרור – ועדיין הטרור משתולל. זה לא שנוסחה כזו לא קיימת – היא פשוט לא נמצאת במקום שבו מחפשים אותה. הנוסחה לא נמצאת בזירה שכופים עלינו הפלסטינים, במלחמת ההתשה הבלתי-נגמרת בשטחים, אלא בזירות אחרות לחלוטין. זירות שבהן מוכרע הקרב ללא דם ואלימות. זירות שבהן הפוליטיקאים אינם השחקנים הראשיים.
יש מי שהציניות מתגברת עליהם, ומתוך הרגל מוצאים גם היום היכן ניתן לבקר ולהרחיק את ההישג מישראל. העובדה שאברבוך לא נולד וגדל בארץ, והעובדה שאינו זוכה לתמיכה מספיקה שתאפשר לו להתאמן בארץ – אינן יכולות להעיב על כך שאת הישגו הוא בחר להעניק למדינת ישראל. הרבה מדינות היו שמחות לאפשר לספורטאי ברמתו של אברבוך לייצג אותן, ובכל זאת הוא בחר להיות ישראלי. גם פועלי הנמל הסלוניקאים, אלה שבנו את נמל תל-אביב לפני 66 שנה, לא נולדו בארץ, וגם הם לא רכשו כאן את מיומנותם, ובכל זאת, הנמל העברי בתל-אביב הוא יצירתם – יצירה שקראה תגר על האלימות, ויכלה לה.
