עשר של רודסטר

מאחר ופרויקט הרודסטר קשור לאהבה למכוניות, ולרודסטרים בפרט, לא תופתעו ודאי לגלות כי בחרנו להתרכז דווקא במכוניות ישנות וקלאסיות יותר, בין היתר מכיוון שאלה - ובעיקר הבריטיות שבהן - היוו את מקור ההשראה לקבוצה כולה. וגם בגלל שהן אוגרות בין דפי ההיסטוריה המוטורית סיפורים מעניינים, מתקופה בה תעשיית הרכב הייתה יותר-תמימה, פחות-מקצועית.
בנוסף, בחרנו כאן דווקא בספורטיביות קטנות, זולות ונפוצות יותר, בדרך כלל כאלה שהחלו את דרכן עם מנועים לא גדולים. כאלה שהיו טהורות מאקסקלוסיבות מיותרת. ולכן בין היתר לא הכנסנו לרשימה מכוניות מרשימות מבית מרצדס או יגואר. שימו גם לב כי חלק לא-קטן מהרשימה שלפניכם הוצג, או הגיע לשיאו בשנות השישים. זה אינו מקרי. השנים העליזות של אנגליה ואירופה, שהשפיעו על כל העולם, היו גם קרקע מצוינת לשגשוג המכונית הפתוחה.
מעניין לציין כי מרבית המכוניות כאן זכו לחיים ארוכים בהרבה מהמקובל, ולא פעם התקרבו או אף חצו את קו 20 השנים על פס הייצור. נכון, יש יוצאת דופן בשם לוטוס אלן בגרסה חדשה, אך אנו רואים בכך מעין ניסיון - לאו דווקא מוצלח מבחינה היסטורית - להציג יורשת הולמת למכונית שהגדירה מחדש את הז'אנר.
אגב, שאלתם עצמכם פעם מדוע דווקא הבריטים, הסובלים בקביעות ממזג אוויר גרוע במיוחד, הצליחו במהלך השנים לייצר את המכוניות המעניינות-יותר ברשימה. כיצד ולמה הפכו למובילים בפיתוח, יצור ושיווק של דו-מושביות פתוחות, למרות הערפל, הגשם, הקרח, השלג וסתם אפרוריות כמעט-קבועה? אם התשובה שתתנו לעצמכם היא "תרבות מוטורית מפותחת", אתם בכיוון הנכון.
רק נא לא לשכוח מה עלה בגורלה של אותה תעשייה ואותה תרבות. בשנות השישים היא הייתה בשיא, עם שפע אפילו מוגזם של יצרנים, שפנו לשוק האמריקני וזכו שם לאהדה עצומה ומוצדקת. אלא שהבריטים לא ידעו לנצל את החיבה האמריקנית למכוניות שייצרו. איכות ייצור נמוכה ורמת אמינות איומה היו לשם דבר, ולכך חברו החלטות שגויות לרוב. הרודסטר הבריטית נפלה בענק, וגררה עמה גם את כל תעשיית הרכב באי.