אסף אלבום

השם אסף ארליך מרחף בשמי הרחובות שינקין-אלנבי-מלצ'ט כבר די הרבה זמן. זה התחיל ב"שמעת על אסף ארליך?", נמשך בהכתרתו כ"הדבר הבא" ונגמר בארליך עצמו, שקם מהספה מולי ושואל "איך תוציאי אותי בכתבה?".

ארליך, 28, נולד בנהריה ועבר לפני שש שנים לתל אביב, כדי להשקיע את כל כולו במוסיקה. לפרנסתו הוא עובד בתיווך דירות ולא מזמן הוציא במקביל אלבום ראשון, "טוקשואו", בהפקה מוסיקלית של חמי רודנר. "כתבתי קצת שירים כשעוד הייתי בבית, בנהריה, אבל זה לא ממש הלך", הוא אומר. "כשהגעתי לתל אביב נכנסתי לזה חזק. הייתי הולך לעבוד, חוזר לחדר, לוקח עט, כותב, מנגן, שום דבר אחר לא עיניין אותי".

השירים שלך לא ממש קלים לעיכול.

"כשהתקליט יצא, היתה לי הרגשה שהשירים הם לא הדבר הכי קל לשמיעה, לא הכי מלטף, שצריך להשקיע קצת יותר כדי להיכנס לזה. עבר לי בראש שהוא לא יגיע למאסה גדולה של אנשים, ועוד כשזה תקליט ראשון של מישהו שאף אחד לא מכיר".

איך הגעת לעבוד עם חמי רודנר?

"פגשתי אותו בשינקין, עצרתי אותו ואמרתי 'חמי שלום, אני ככה וככה, יש לי משהו להשמיע לך', והוא אמר לי בסדר. הלכתי אליו הביתה, ישבנו ושמענו את הדיסק, והוא אמר 'יאללה, בוא נתחיל'".

למה דווקא רודנר?

"מה זאת אומרת למה דווקא הוא? 'איפה הילד' זו להקה שמאוד אהבתי. כשהייתי בן 18 הייתי פותח את גל"צ ב'נכון לעכשיו' של רפי רשף ויואב קוטנר, וב-11 בבוקר יכולת לשמוע את 'מה שעובר עלי'. לא תיכננתי את זה מראש, פשוט ראיתי אותו ברחוב ואמרתי בוא ננסה. חמי מאוד כשרוני, חכם ורגיש. התגובה שלו רק העצימה את התחושה שהיתה לי קודם. זה בן אדם שאני סומך עליו בעיניים עצומות. מהשנייה הראשונה שנפגשנו נוצר איזשהו קשר".

למה שילבתם אלקטרוני בתקליט?

"האלקטרוני זה בסך הכל כלי, כמו גיטרה, בס, תופים וקול. לא אעשה מוסיקה אלקטרונית. גיטרות תמיד יהיו הבסיס, משם אני בא. המילה והלחן זה הדבר הכי חשוב, כל השאר זה שטויות, אבל צריך להפסיק לעשות את ההפרדה הזאת. שיר טוב זה שיר טוב, ולא משנה איך אתה עוטף אותו, עם לופ או בלי לופ".

הייתי בהופעה שלך ב"בארבי" בת"א. מה עם עוד הופעות?

"יהיו עוד הופעות, אבל יותר לכיוון רוק. אני אוהב להופיע, כי בהופעה מבחינתי יש רגעים קסומים. מצידי, הייתי מופיע מחר בפארק הירקון לפני מאה אלף איש".

את השירים שלך לא שומעים בגלגל"צ ולא בגל"צ. כלומר, בשביל המאסה הגדולה של המאזינים השם אסף ארליך עדיין לא אומר הרבה.

"זה לא מעציב אותי. 88FM משמיעים אותי, רשת ג' משמיעים. הפלייליסט של גלגל"צ אומר משהו מאוד מסוים, ואני לא חושב שהשירים שלי מתאימים לשם. אתה לא חייב להגיע לקהל בשנייה הראשונה. כשהשירים שלך הם לא שירי אינסטנט ואתה מודע לזה, הציפיות שלך שונות. אתה יודע שייקח יותר זמן עד שזה יחלחל. יש בידור ויש אמנות. אם אתה מתעסק בבידור, תעשה הכל כדי להגיע לכמה שיותר אנשים. אבל ברגע שאתה עושה אמנות - ואני מגדיר את מה שאני עושה כאמנות - הכיוון הוא אחר. הדרך היא להגיע למקומות הכי רחוקים שאפשר בתוך עצמך".

ומה יוצא משם?

"חופש, חופש להגיד הכל בלי צנזורה, חופש להגיד משהו שלא תמיד נעים לשמוע".

מה בעצם אתה אומר בשירים שלך?

"שהחברה שאנחנו חיים בה חולה. שאין פה תרבות, שיש מלחמה. אני מתעסק בנפש האדם, איך הוא עומד מול עצמו, ביחסים, בחברה המטורפת שלנו, במדינה הזאת. יש בי משהו מאוד ישראלי".

מאוד תל אביבי.

"תל אביב זה גם ישראל. יש פה תרבות בצניחה, תרבות מצומצמת, לא מובילה, מעט מאוד אנשים צורכים אותה. אני מדבר על בעיה חברתית ועל תל אביב עמוסת הפוזה והריקנות".

אתה לא חושב שאתה חלק מזה?

"אני לא חושב שהפוזה מנחה אותי, אבל אין לזה שום משמעות. אפשר להיות בפנים בפנים, להבין את המהות, לנתח, לפרק ולהוציא. אני מאוד מאמין באיך שאני חי, מאוד אוהב את המקום הזה, אבל רוצה להגיד לו מה אני חושב עליו. אני מנסה לשנות כל הזמן. למשל הסיפור הזה עם אמ"י ויפה ירקוני - הייתי בשוק. כל כך כעסתי בשביל המקום הזה. איגוד אמני ישראל, הגוף שאמור להיות הכי דמוקרטי וחופשי, הפך לגוף פשיסטי. חוסמים פה לאט לאט את חופש הדיבור, הדבר הכי חשוב שיש לנו. אני בדעה שכל אחד יכול וצריך להגיד את מה שהוא חושב, אחרת איזה ערך יש לחיים שלו? שום אירגון לא יכול להגיד לאמנים שלו איך לחשוב. לבטל הופעה בגלל שמישהו אמר משהו שהוא מחוץ לקונצנזוס, מחוץ לקווים - זה פשיזם".

מצד שני, אדם שמתבטא באמצעות המוסיקה, אם הדברים באמת מפריעים לו, למה הוא לא מבטא את זה ביצירה שלו?

"לא יודע. בשביל לכתוב תקליט פוליטי צריך להיות מאוד מכוון לשם, כדי שזה לא ייצא פדגוגי. באלבום שלי יש רגעים פוליטיים, לא פוליטיקה בצד המדיני, אלא יותר היחס בין הפוליטיקה, התקשורת והקהל מולם".

אין לך שאיפות בינלאומיות?

"אני כותב בעברית, מבחינתי זאת השפה. יש בה כוח, היא מאוד עשירה, למרות שהצליל שלה קצת בעייתי. אני מכור לכתיבה. טקסט, לחן וחיבור ביניהם זה הרגעים הכי מאושרים בחיים שלי, חוץ מאהבה כמובן".