היום השלישי - מעל לעננים
את הג'יפים עזבנו בתחילתו של היום, רק כדי לגלות כמה מדהים יכול להיות טיול כשאת גבוהה מהעננים
| איך עושים קאדה |  | | | | | |
ג-ש-ם. כשהלכתי לישון אתמול, התחיל טפטוף, בקצב של טיפה אחת בדקה, בערך. ליתר בטחון חיזקתי את היתדות של האוהל ומתחתי את היריעה שמגנה מפני גשם.
בבוקר קמתי מוקדם. אולי מקול הטיפות שהכו על האוהל, או אולי מטקס ההשכמה של סיגל, המדריכה שלנו. כחובבת גשם ידועה, זינקתי החוצה משק השינה, לבשתי מעיל ויצאתי לקפץ בחוץ. לא כולם התלהבו מהעניין כמוני והאמת היא שגשם יכול להיות משבש תוכניות רציני. במיוחד היום.
איך כמעט בכיתי
לשמחתנו הגשם הפסיק. נפרדנו יפה מהשגרירה שבילתה את הלילה איתנו במחנה. "זה השיא של תקופת כהונתי" היא אמרה נרגשת והעניקה לנו הזמנות למסיבת סיום המסע שתיערך ביום ראשון בערב. את הציוד העמסנו הפעם על הג'יפים ולא על משאית הציוד. מאוחר יותר יעביר הצוות המקומי את הציוד למשאית ואת הג'יפים לנקודת המפגש שלנו, מעבר לרכס ההרים אותו נחצה ברגל. התחלנו לטפס, בשיירה ארוכה, כרגיל. ככל שעלינו גבוה יותר, כבר לא יכולתי לנסות ולתאר במילים את היופי והעוצמה של ההרים מסביב. מדהים וגם מ-ד-ה-י-ם נשמעים כל הזמן מכל כיוון. מרוב יופי היו לי דמעות בעיניים.
טיפסנו, מהמחנה שנמצא בגובה 2000 מטרים מעל פני הים, דרך ההרים לגובה של 2700 מטרים. יותר גבוה מרוב העננים. ההרים מכוסים ירוק, פרט לפסגות הגבוהות. בחורף ממוצע השלג פה מגיע לגובה של מטר וחצי. המרבדים הירוקים מכוסים בפרחים של אגדות. אתמול הזכרתי כבר את הפעמוניות; פרט להן יש לפחות עוד חמישה זנים של פרחים שיצאו ישר מהספרים.
מתחתינו נמצא קניון חזה. דרך המשי עברה פה ועל ההרים למעלה מפוזרים מגדלי שמירה עתיקים. הכפרים באזור מאוכלסים רק בקיץ, בחורף פשוט קר מדי. אם מסתכלים למעלה על ההרים, אפשר עדיין לראות שלוגיות. זו המילה החדשה למרבצי שלג שנשארו על ההרים. למי שמתקשה להבין – מדובר פשוט בשלוליות של שלג.
הגיע זמן אוכל
זה היום השלישי שלנו כאן, אבל בעצם אנחנו ביחד כבר מיום שני בצהרים. הצוותים כבר ממש מגובשים, אבל מצד שני הסבלנות למוזרויות של כל אחת הולכת ופוחתת. אז יש קצת צעקות מדי פעם וגם היעלבויות, ולפעמים זה מרגיש קצת כמו גן ילדים. אלא שבסופו של דבר כל אחת מוצאת את מקומה. הטיול הרגלי היום נתן לכולנו הזדמנות להפסיק לקפץ על אבנים ולהכיר יותר לעומק גם את מי שלא נמצאת איתנו בג'יפ. ואני חושבת שכולן יסכימו, למרות המאמץ והשרירים התפוסים, הטיול היה מ-ד-ה-י-ם.
בגלל שאנחנו מבשלות בשטח, עדיין לא הספקנו לאכול אוכל גרוזיני אמיתי, מה שהיווה אכזבה מסוימת לגרגרנית מקצועית כמוני. אבל היום בבוקר מצאנו במטבח מאפה מתוק עם מילוי גרגירי. כולן התפעלו. אורית מור, אחת המשתתפות שנולדה בגרוזיה, גילתה לנו שהשם הוא קָאדָה וגם נידבה לי את המתכון. אז אם אתם שם בבית רוצים להרגיש גרוזיה – צירפנו לכם בסיום את המתכון המדובר.
חוזרים לבית הספר
בתחזית אמרו שהלילה ירד גשם כבד. ברגע האחרון הוחלט שנישן הלילה במקום סגור. אנחנו נמצאים עכשיו בבית הספר של הכפר סיוני. המנהלת נתנה לנו לישון כאן. בית הספר כמו לקוח מסרט ישן. קורות עץ רחבות בתור רצפה, לוחות קטנים ומהוהים, ושולחנות וכסאות שפג תוקפם. לפני כמה דקות נגמרה הופעה של שירים גרוזינים, עם תלבושות והכל. בחוץ ברקים ורעמים. גשם התחיל לרדת. ההחלטה הייתה נכונה. הצלצול לארוחת הערב נשמע.
*חומרים*
לבצק:
200 גרם חמאה קרה, חתוכה לקוביות
2 ביצים
1 גביע אשל
קמח תופח
למילוי:
100 גרם חמאה רכה
¾ כוס סוכר
1 כוס קמח
*הכנה*
1. מכינים את הבצק: מקציפים יחד את החמאה והסוכר, מוסיפים את הביצים. מוסיפים את הקמח בהדרגה עד שמתקבל בצק אחיד. אורית אומרת, ובצדק, שלא ניתן לקבוע את כמות הקמח. היא עושה לפי העין. מכניסים למקרר לשעה לפחות.
2. מכינים את המילוי: מערבבים את החמאה והסוכר. מוסיפים את הקמח ויוצרים גושים, כמו פירורי בצק.
3. מחלקים את הבצק לשניים ומרדדים לעיגולים בעובי ½ ס"מ. מניחים את הבצק על תבנית משומנת. מניחים את המילוי על הבק ומשאירים שוליים ברוחב סנטימטר מסביב. מניחים את עיגול הבצק השני ומהדקים את הקצוות.
4. אופים בתנור שחומם מראש ל 160 מעלות צלזיוס במשך שעה.
לפנייה לכתב/ת 
