120 מחוזות בחירה

עמיתי, פרופסור באוקספורד, בריטי ונוצרי, כעס על איזו תופעה ציבורית: "אפנה לחבר הפרלמנט שלי", אמר. "אבל הוא שמרן ואתה איש מפלגת הלייבור", הזכרתי לו. הוא השתומם על תמימותי: "מה זה חשוב? הוא מייצג את המחוז שלי בפרלמנט".
רק בשיטת הבחירות האזוריות נוצר קשר אמיתי בין האזרח לחבר הפרלמנט, ורק השיטה הזו תמנע את התגבשותן של מפלצות פוליטיות. אם הפרלמנט של מדינת ישראל יורכב מ- 120 נציגים של 120 מחוזות בחירה, תפרח כאן לראשונה דמוקרטיה אמיתית. כמובן שצריך יהיה להבטיח שהמחוזות הללו יהיו שווי-אוכלוסין. מכאן ברור שמחוזות הבחירה בנגב, למשל, יהיו גדולים בשטחם בהרבה ממחוזות הבחירה של אזור המרכז, שהרי האוכלוסייה שם דלילה. ואילו מחוזות הבחירה בגוש דן יהיו, מבחינת שטחם, קטנים מאוד יחסית. מספר המצביעים בכל מחוז ומחוז, בכל אופן, יהיה פחות או יותר אחיד. השיטה הזו היא המקובלת ברוב הדמוקרטיות המערביות, והיא בין הגורמים העיקריים ליציבותן הפוליטית. והעיקר – השיטה הזאת בולמת את היווצרותן של מפלגות הכרישים.
ואילו בישראל – המדינה כולה היא מחוז בחירות אחד, כך שמפלגות כרישים יכולות לקום ולפרוח. כריש מנהריה מצרף את קולו לכריש מאילת, ויחדיו הם יוצרים בכנסת גוש כרישי טורף, היסטרי ומושחת. אם יונהגו בחירות אזוריות, יזכו הכרישים לכל היותר לרוב במחוזות אחדים, ולא לגוש מפלצתי בכנסת. השיטה הנוכחית מאפשרת שחיתות, שיתוק ועידוד של קיצונים. ביטולה, ובדרך הנחרצת של הנהגת 120 מחוזות בחירה קטנים, הוא לכן חיוני. ואין להתפשר על מודלים מגומגמים. חבר הכנסת לשעבר אוריאל לין, שביקש בזמנו לקדם את רעיון הבחירות המחוזיות, חשב על מחוזות גדולים שבכל אחד מהם ייבחרו שלושה חברי כנסת. זה רעיון רע שיאפשר ליד האחת לקטוע את מה שנטעה היד האחרת, או במילים אחרות, להכניס את הברדק הישראלי אל ההיגיון האירופאי.
גם אם זה נראה לכם דמיוני, צריך 120 מחוזות שלא יאפשרו היווצרותו של שום גוש מפלצתי. אילו היו נוהגות כן מדינות עבר מפוארות שיצאו מדעתן, ייתכן והיו ניצלות.
כך שאם תרצו, אין שינויה של שיטת הבחירות אגדה. עד מאה ועשרים!

פרופ' מיכאל הרסגור הוא היסטוריון ומחברם של ספרים רבים