האיש שראה, אהב והבין הכל

סוף סוף יוצא תרגום של "ראשומון" ו"בחורש" (הוצאת "גוונים", תירגמה לעברית ציפי עברי) מאת הסופר היפני אקוטגווה ריונוסקה. יציאתם של שני הסיפורים הקצרצרים והיפים האלה, שהמוות בוער מתוכם, בסמוך לראש השנה, כמוה כקריאת תגר (לא מכוונת, כנראה) של הוצאה צנועה כנגד ספרי החג ההדורים, הנהנתנים ואוהבי החיים. שני הקצרים האלה, שלא מבטיחים שנה בהירה, היוו את הבסיס לסרטו הידוע של אקירה קוראסאווה מ-1950, "ראשומון", שגילה למערב שיש שם משהו, ביפן.
"ראשומון", סיפורו של משרת שפוטר מעבודתו ונאלץ לשרוד בעיר גשומה ומלאת מוות, הוא סיפורה של האנושות כולה, שנאלצת פעם אחר פעם לבחור בין החיים למוות, ולהכריע מה נחשב מוסרי, נכון להיום. התוצאה ברורה ומוכרת, והיא תולדה של עוולות שרודפים זה את זה, כך שאף אחד לא יתפלא שהגיבור גונב, בסופו של דבר, כמה שקלים מזקנה אחת. היא תלשה קודם שערות מראשיהן של גופות. ב"בחורש" מתואר סיפור רצח משבע נקודות מבט שונות, והאמת נעלמת לאט לאט. שני הסיפורים יחד הפכו למושג, ולפעמים שוכחים כי ראשומון הוא בעצם שער העיר קיוטו במאה ה-12, כשהיתה בירתה של יפן.

יפן עתיקה, פסיכולוגיה מודרנית

לריונוסקה לא היה קל. הוא נולד בטוקיו ב-1892, ומשך הזמן שלקח להביא אותו לעולם, להלן תשעה חודשים, הוא פרק-הזמן שנדרש לאם הטריה לאבד את שפיותה ואת עצמה. אביו, סוחר במקצועו ובעל סבלנות מוגבלת, העביר את הטיפול ברך לדודו. ריונוסקה החליט לזנוח בחזרה, ואת שם אביו, שינארה, המיר בשם הדוד - ריונוסקה.
משיכתו לתרבות המערבית החלה עוד בגיל צעיר, והובילה אותו, בסופו של דבר, להתמחות בספרות אנגלית. את התזה שלו עשה על ויליאם מוריס, המרקסיסט האנגלי הראשון, ובמקביל כתב סיפורים קצרים. חברו, הסופר נטסומה סואוסקי, גילה את כוחו של זה עוד ב-1915, כשקרא את "ראשומון", שהודפס במגזין אוניברסיטאי. את התהילה הראשונה קצר ריונוסקה ב-1916 עם הסיפור "The Nose", המגולל את סיפורו של נזיר בודהיסטי שמוצא את החיים קשים במיוחד בשל אפו הגדול. ב-1919 פרסם את המקבץ החשוב ביותר שלו של סיפורים קצרים, תחת השם "Puppet Player", שהפכו אותו לדמות מובילה במפה הספרותית של יפן. בין לבין הוא גם התחתן והביא לעולם שלושה ילדים. ב-24 ביולי 1927 התאבד בביתו באמצעות בליעת כדורים. שבע שנים אחר-כך נוסד פרס יוקרתי על שמו, שניתן לכותבים יפנים חדשים.
ריונוסקה כתב כ-150 סיפורים קצרים, כמעט כולם ממוקמים ביפן העתיקה, עליהם תלה פסיכולוגיה מודרנית, שילוב שמחדד את הניכור של יפן בתקופת המעבר האיומה הזו, ראשית המאה העשרים. למרות שמביני עניין אומרים כי התרגומים לאנגלית מאבדים משהו מהשפה הנפלאה שלו, הם בהירים לקוראי המערב כאילו נולדו שם. ריונוסקה אמנם לא ביקר בפאריז או בלונדון, וידע "רק" את סין ורוסיה, אך הכיר על בוריה את הספרות האירופאית, את דוסטוייבסקי, בודלייר וטולסטוי, אותם קרא באנגלית. את "מאדאם בובארי", אגב, הוא אהב במיוחד. נחשו למה.

המוות שורה על כולם

סגנונו מאופיין בבבהירות ובניקיון יוצאי דופן - לא עבודה קלה כל כך במקום שהמציא את הצמצום והדיוק. האריסטוקרטיה המילולית שלו ורגישותו לשפה, כך מספרים חברים, התבטאה גם בחייו והשתקפה בטעמו בבגדים, באוכל ובדרך בה רצה ללכת מפה. המוות, כצפוי, כמו שורה על כולם. ב-"Hell Screen", לדוגמה, הוא שואל האם אפשר להרוג בשביל האמנות: צייר אחד נדרש לצייר עבור בעל בית עשיר את הגיהנום, תמונה הכוללת אשה ששיערה עולה באש. הוא מסרב לצייר ללא מודל חי, ולבסוף בתו, המשרתת באותו בית, היא שמועלית באש. הצייר, שמהופנט מיופיה של הלהבה ומתעלם מצער בתו, תולה את עצמו לאחר מכן; ב-Kesa and Morito הגיבור הורג מישהו שאינו שונא באמת, בשביל מישהו שהוא לא אוהב במיוחד; ובמקום אחר הוא שוטח את ההבדל בין הנשים לגברים וטוען כי לראשונות טוב יותר בגלל שיוצא להן מדי פעם לראות גברים בעירום, בסומו למשל. סיפוריו המאוחרים, שנכתבו לאחר ביקורו בסין ב-1921, דנו במעמדו כסופר ובתפקידו, אך לא זכו להצלחה כמו המוקדמים. עבודתו החשובה האחרונה היא "Kappa" מ-1927, המתארת מסע בארצו של יצור מים מיתולוגי, נמוך קומה ומחליף צבעים כזיקית.
נוהגים לראות בהתאבדות של ריונוסקה אקט סמלי, צעד חשוב בספרות היפנית, תולדה של הצער שתקף את יפן הישנה נוכח המודרניזציה. אומרים שהתאבד בגלל הוולגריות של המודרניות היפנית, ובעצם יילד במעשה זה מודרניות יפנית חדשה; שהוא משקף דעיכה של עולם שהביאה לדעיכתה של הספרות, ולדעיכת חייו של סופר; אם רוצים, אפשר גם לראות בסופו של ריונוסקה פתיחת ציר לעתיד: יאסונרי קוובטה, זוכה פרס נובל, שההתעסקות שלו במוות מזכירה מאוד את זו של ריונוסקה (הוא שכתב ב-1933: "כמה עצוב הוא הנוהג האנושי לדבר אל המתים"), התאבד בשאיפת גז ב-1972 בבית מלון, שנתיים לאחר התאבדות הסופר יריו מישימה ב"חרקירי" ב-1970. אבל מאחר שהמדינה-זה-אני כבר מזמן הפך פאסה, ומפתה ככל שיהיה לראות במוות מכוון סמל לתקופה ולא למצוקה אישית, שיכולה היתה - או לא - להירפא, עדיין, בסופו של דבר, אנחנו מתים לבד.

להתאבד - רק בבית

מכתב ההתאבדות שהותיר אחריו, שמתקרבים אליו רק טקסטים בודדים (המכתב של פרנץ קפקא לאביו הוא אחד מהם), מאושש זאת: "במשך השנתיים האחרונות בערך חשבתי רק על מוות... בזמן שסופר עושה זאת במונחים מופשטים, אני אהיה קונקרטי כמה שאני יכול , גם עד לנקודה שאשמע לא אנושי... ברגע שהחלטת על התאבדות (אני לא מתייחס לזה כאל חטא, כמו המערבים), חיפשתי את הדרך הפחות כואבת לביצוע. לכן דחיתי תליה, יריה, קפיצה ועוד דרכים להתאבדות, מסיבות אסתטיות או פרקטיות. השימוש בסם נראה כדרך הכי משביעת רצון. באשר למקום, זה צריך להיות הבית שלי, לא משנה כמה לא נוח זה יהיה עבור משפחתי... מוות התנדבותי שכזה צריך לתת לנו שלווה, אם לא אושר. כעת, כשאני מוכן, אני מוצא את הטבע יפה יותר מבעבר, פרדוקסלי ככל שזה נשמע. ראיתי, אהבתי והבנתי יותר מאחרים. לפחות בזה יש לי מידה של סיפוק, למרות כל הכאב..."

"ראשומון" מאת אקוטגווה ריונוסקה, מיפנית ציפי עברי, הוצאת גוונים, 32 עמ'