משפטו של מרואן ברגותי הנפתח היום (ה') יהיה על-פי כל הסימנים, משפט ראווה באופן המילולי הפשוט. לשני הצדדים יש אינטרס להפוך את ההליך המשפטי להצגה. ברגותי רוצה להיות נלסון מנדלה ולנצל את הבימה שתינתן לו כדי להפוך את הכיבוש לנאשם. ישראל רוצה לצורכי חוץ ופנים כאחד, לבסס סוף סוף בבית המשפט את הטיעון שהרשות הפלסטינית וראשי הארגונים שלה, כדוגמת ברגותי, אכן נגועים בטרור עד היסוד. מאחורי כל מסמך שיוצג מאחורי כל טיעון של התביעה או ההגנה, לא תעמוד השאלה איך תוכח או תופרך אשמת ברגותי, אלא איך יתקבלו הדברים בישראל בשטחים ובעולם.
לפיכך אנחנו מצפים לנאומים היסטריים של הנאשם כשכל החזרה לסדר מטעם בית המשפט מנוצלת כדי לערער על עצם סמכותה של הרשות השופטת אותו. מצד שני, לא תעמוד גם התביעה לבדה: משרד החוץ, מספרים לנו, כבר גייס גדודי מסבירים ותלי תלים של הוכחות שיקשרו בין ההליך המשפטי לבין צדקתה של ישראל ורשעתה של הרשות. יהיה שמח: השאלה היא אם יהיה משפט.
ההליך המשפטי הוא, מטבעו, בירור נוקדני ויבש של עובדות: איפה היה הנאשם בעת ביצוע הפשע, מה עשה ומה הקשר שלו למה שהתרחש, ואיך תוכח אשמתו במסכת תביעה, שעיקרה בניית מבנה עובדתי מוצק. אין דבר בין אלה לבין ראווה, אין להם דבר עם מטרה מדינית או תעמולתית. הניסיון לחבר בין השניים נידון בדרך כלל לכישלון, והסיכוי להיכשל גדול יותר עבור המדינה התובעת, וקטן יותר לנתבע.
מעצרו של ברגותי והבאתו למשפט הם דרכה של ישראל לממש את מה שמדינות אחרות, וארצות הברית בתוכן, מנסות לעשות לטרוריסטים הפוגעים בהן. במובן הזה, יש לו הצדקה גדולה יותר מלחיסולים, למעצרים למנהליים או לצעדים אחרים הננקטים על ידינו לעתים מזומנות. אבל, כמו בפרשת הגירוש לעזה, גם כאן יש עירוב לא פשוט של סטנדרטים משפטיים עם מניעי ביטחון ותעמולה. העירוב הזה פגע לא מעט בטהרתה של מערכת המשפט בישראל; צריך לקוות שאת מבחן ברגותי, המתחיל היום, תצלח המערכת החשובה הזו בשלום - שזרועות השלטון, הצמאות להישגי תעמולה אמיתיים או מדומים, יתנו לה לעשות זאת.
