מזווית הראייה של ישראל, שלוש סוגיות קשורות בהשלכות הניסיון הלבנוני להטיית מקורות החצבאני:
כמות המים, איכות המים, התקדים המדיני.
כמות המים
משמעות השאיבה של כמות כלשהי מתוך ממי החצבאני או ממקורותיו היא צמצום הזרימה לירדן ההררי בכמות דומה, ובמלים אחרות: הקטנת כמות המים שמגיעה לכינרת, וצמצום הכמויות הזמינות לצריכה בישראל.
איכות המים
סוגיה זו אולי אף חמורה מהראשונה. קיימת פחות מודעות ציבורית לעובדה שמי הירדן ההררי הם בעלי מליחות נמוכה, עובדה שתורמת להורדת המליחות כללית של מי הכינרת. כל פעולה שתביא למניעה או לצמצום כמות המים בעלי המליחות הנמוכה לימה, תגביר את משקלם יחסי של מקורות הכינרת האחרים, שהם בעלי מליחות גבוהה יותר. להתפתחות כזו עלולות להיות השלכות חמורות במיוחד על משק המים. גם היום רמת המליחות בכינרת מדאיגה, וההשקיה במקומות מסוימים במי האגם אף גרמה להמלחת קרקעות. על כן, כל מהלך שפירושו העלאה ארוכת-טווח של המליחות עלולה להביא להידרדרות קשה באיכות המים בכינרת, ובסופו של דבר אף לסכן את יכולתה להמשיך ולשמש מקור מים שפירים לצרכים ביתיים וחקלאיים כאחד.
התקדים המדיני
זוהי הסוגיה שטומנת בחובה את ההשלכות הקשות ומרחיקות הלכת ביותר. הלבנונים החלו בעבודות ההטייה בתחילת שנה שעברה, ועוררו מחאה קולנית מצד ישראל, שהודיעה כי לא תסבול זאת. פקידים בכירים ואף שרי ממשלה הזהירו כי בניית מפעל המים הלבנוני תיחשב עילה למלחמה (casus belli), אולם, בעקבות הצהרות שקוטר הצינור שהונח לא יאפשר שאיבות בעלות משמעות למשק המים של ישראל, ננטשה העמדה התקיפה, ואומצה השלמה עם העובדות בשטח.
הוותרנות המפליגה, שהפכה לסימן ההיכר לחולי הכרוני – ואולי אף ממאיר – שאחז במדיניות הישראלית במשך שני העשורים האחרונים, הביאה לשחיקה חמורה בדימוי ההרתעתי של המדינה.
במציאות המזרח-תיכונית, רוחב לב מתפרש רק לעתים רחוקות, אם בכלל, כמחווה של רצון טוב, הראויה למפגן הדדי של רצון טוב, או לפחות להכרת תודה. בדרך כלל הדבר נתפס כסימן לחולשה, והופך לנקודת מוצא להצבת דרישות חדשות, תובעניות יותר מבעבר. כך קרה גם במקרה של הטיית מקורות החצבאני, ונראה שישראל תשלם מחיר כבד על האיפוק שהפגינה. מרגע שהלבנונים נוכחו כי הנחת צינור בעל קוטר צנוע לא הביאה לתגובה ישראלית אפקטיבית, נפתחה הדרך להגדלת היקף השאיבה. כעת, מזהירים מומחים, מסוגל המיזם הלבנוני בהחלט להסב נזק משמעותי ליכולתה של ישראל לספק כמויות מים מספיקות לאוכלוסייתה.
מלחמה בכל מחיר
שוב נראה שקובעי המדיניות בישראל הצליחו לתמרן את המדינה לפינה רווית סיכונים. במקום לנקוט צעדים חריפים בתחילת התהליך – באמצעות שילוב בין מהלכים מדיניים החלטיים ופעולות דיפלומטיות נמרצות לבין הפגנה נחושה ובלתי מתפשרת של כוח צבאי - איפשרה ישראל לבעיה לגדול.
עכשיו אנחנו נמצאים במצב עגום למדי, שבו כל החלופות גרועות. בשל הכרסום החמור שחל באמינותה עקב הססנותה, תידרש ישראל לפעול בצורה תקיפה הרבה יותר כדי לשכנע את הלבנונים לקחת ברצינות את התנגדותה למעשיהם, ולהמחיש שאכן לא תסבול את המשכם. לחלופין יכולה ישראל להשלים עם פגיעה קשה במשאבי המים שלה, שנמצאים ממילא במצב רעוע.
אולם הפעם עלולות להיות לוותרנות הזאת השפעות החורגות מהתחום ההידרולוגי. ההתקפלות המתמדת בנושאים שנוגעים ישירות לאינטרסים לאומיים חיוניים תזמין, בוודאות כמעט מוחלטת, התגרויות ערביות נוספות, שמטרתן לבחון את גבולות האיפוק וה"ספיגה" של ישראל במגוון תחומים אחרים.
בסופו של תהליך, מול תביעות לכניעה לדרישות הערביות ההולכות ומחריפות, תיאלץ ישראל לעשות מעשה – אולם בתנאים גרועים ומסוכנים בהרבה מאלה ששררו קודם לכן. ושוב תוכיח ההיסטוריה שאלה שמנסים להימנע ממלחמה בכל מחיר לא יצליחו לחמוק ממנה בשום מחיר.
