בחיי היומיום, לורה הרץ היא אישה קטנה, עדינה ונעימה, אבל שום דבר מכל זה לא נשאר כשהיא עולה לבמה. במשך כמעט שעתיים של אנרגיה בלתי מרוסנת היא מעלה מופע ליצנות וירטואוזי שאינו נעצר לרגע.
הרץ, ליצנית ופנטומימאית אמריקנית, נאמנה למסורת הליצנות של "כאן ועכשיו". היא קשובה מאוד לכל מה שקורה סביבה ואינה חדלה להגיב. צלצול (מעצבן!) של טלפון בקהל הופך מיד לאמבולנס על הבמה. גבר המסתתר מאחורי אשתו הופך לקורבן הבא. תגובת הקהל, מידת ההצלחה של קטע ו"תאונות קטנות" הם עבורה הזדמנות פז לעצור, לסחוט את הרגע עד תום וגם אז לסובב עוד קצת.
אבני היסוד של הליצנות הן התמימות, הנאיביות וחדוות הגילוי, והרץ משמרת את כולן. בין אם מדובר באביזרים ובין אם מדובר בתגובות הקהל - הכל הוא עניין שעליו שווה להתעכב. הכל הופך לחדש ולמעניין. בתחילת המופע היא נכנסת "לאולם" ומתנהלת כאחד הצופים. את הבמה, את כוחו של הפרפורמנס ואת היכולת לשלוט בקהל היא מגלה כאילו בטעות. אבל מהר מאוד מספיקה לה תנועת אצבע קטנה ושובבה - והקהל מהופנט. כששתי ידיה זזות יחד - הוא הרוס לחלוטין. מרגע זה הופך המופע לתהליך של ניסוי ותהייה. מה עובד? מה לא? מה משיג תגובה ולמה הקהל נשאר אדיש? על קטע מצחיק היא תחזור בהתלהבות של ילד. על קטע שאינו מצחיק היא תתעכב ותנסה שוב. קטע שהקהל לא הבין יוסבר לו בהילוך איטי ומשמעם במיוחד עד שיצעק הבנתי. הרץ אינה מרפה מן הקהל לאורך כל המופע. היא משתפת אותו, גוררת אותו לבמה, מאיימת עליו ונוזפת בו, והצופה מבקש עוד.
מרבית החומרים בהם היא נוגעת פשוטים ויומיומיים, אך הרץ לוקחת ומותחת אותם לקצה. היא לובשת ופושטת דמויות ללא הפסקה ומכולן היא מגרדת את הקליפה האסתטית והתרבותית וחושפת את האבסורדי והמכוער. בעזרת פנטומימה, משחק ודמיון המשולבים ביכולת גופנית מרשימה ומימיקה מופלאה מצליחה הרץ ליצור שלל דמויות המתחלפות על הבמה בקצב רצחני. רעיון מוביל לרעיון, דבר מוביל לדבר: חוויה נשית יומיומית הופכת לגרוטסקית, פעולות גוף פשוטות מוגזמות ונמתחות לאבסורד, תיירת אמריקאית במצדה הופכת למופע קומיקס. כל אלו מבוצעים בחדוות גילוי, השתאות ופליאה בלתי מרוסנים המחלחלים אל הצופה ומדביקים אותו.
לורה הרץ - יום ב' (23.9) בשעה 21:00; יום ג' (24.9) בשעה 23:15
