"זהו מין חלום על סין", כותב הבמאי אנג לי על סרטו החדש "נמר רובץ, דרקון מסתתר", "סין שכל הנראה לא היתה קיימת מעולם, פרט לדמיונות של נעורי בטאיוואן". את הדמיונות האלה, שניזונו בעיקר מסרטי קונג-פו הונגקונגיים וספרות אבירים, ז'אנר פופולארי בסין מזה מאות שנים, הוא מממש ב"נמר, דרקון", דרך פילטר רומנטי וכל כך בינתרבותי שגם האו"ם היה נותן לו הכשר. לפי ההצלחה של הסרט בפסיטבל קאן והביקורות באמריקה, זה היה כנראה רעיון טוב.
העלילה - לפי תסריט שנכתב תחילה באנגלית, על ידי ג'יימס שאמוס, תורגם לסינית, עבר שינויים, תורגם לאנגלית, שופץ ועובד לגירסה הסופית, בסינית
(מנדרינית) - לא מאוד מסובכת. לי מו-באי, גיבור חרב מהולל בסין של המאה ה- 19 (צ'ו יון פאט, המלך של ג'ודי פוסטר ב"אנה ומלך סיאם", שהחיוך האניגמטי שלו עבר גם לסרט הנוכחי מבלי שזכה לפירוש) מחליט שהגיע הזמן לפרוש ולהתמסר להרהורים על החיים. הוא שולח לפיכך את אשת החרב, שו ליין, (מישל יו הנהדרת, סינית ממלאזיה, שהפליאה במלחמות רגליים ב"מחר ולנצח", ג'יימס בונד הלפני אחרון, אבל כאן היא ממעטת בקרב מגע) להפקיד את חרבו "גורל ירוק" בידי חבר ותיק. בת המושל היפה (ג'אנג דזה-אי, שחקנית צעירה מבייג'ינג ומנקודות האור של הסרט) גונבת אותה מיד ויוצאת להרע בהשפעת אשת הכשפים והחרב, ג'ייד פוקס, אוייבת ותיקה של לי (צ'נג פיי-פיי). יו נלחמת בה, ומרחמת עליה או מתאהבת בה (קשה לדעת, הסרט מאופק מאוד ברצון לרמוז לרגשות), לי רוצה להחזיר אותה למוטב, ואולי מתאהב בה גם, ומעופף אחריה מעל ליער חיזרן. אביה רוצה להשיא את הסוררת, אבל היא מתאהבת, נגד רצונה כנראה, באיש המדבר (צ'אנג צ'ן), בעל הידיים הרגישות ומומחה ברפלקסולוגיה. הסוף קצת עצוב וקצת לא, ומכל מקום עשוי בטעם טוב.
תבונה ורגישות
הסרט כולו בעצם, אולי קצת יותר מדי. קטעי הלחימה (כוריאוגרפיה של יוּאַן ווֹ פּינג, שעשה את זה גם ב"מטריקס") אמנם יפים מאוד, בעיקר של הנשים: בלטים של הליכה על קירות וקפיצה על גגות וטיסה באוויר. והרבה חרבות מכל מיני סוגים, כאלה שאפשר לראות בסרטי אבירים הונגקונגיים רבים, ואולי עוד יותר יפים, אם גם לא בעיני, אלא שהכל טובל בפייטת של אנג לי.
לא שלא קל לחבב אותו. מהקומדיות הרומנטיות הראשונות של אנג לי היה ברור שהוא שוחר טוב ושואף לגבהים של רגישות ותבונה. אלא שיש מחיר לשאיפות האלה כשהזיהוי התרבותי מטושטש - כמו ב"לרכב עם השטן" שלא החליט מה הוא רוצה מאיתנו, וכמו בסרט הזה שלמרות שפתו ונופיו הסיניים (והיפים מאוד לפעמים), נשאר על פני שטח רגשי שווה לכל נפש. וכשאין שום מאמץ לברר מה באמת מפעיל את הדמויות שלו (מה שמזכיר אכזבה אחרת של לי, "סערת קרח"), המחיר הוא שיעמום.
יין ויאנג
זה סרט של כאילו. כאילו סרט פעולה, אבל מתוך שעתים של סרט יש רק כחצי שעה של תנועה מהירה, וכמעט בכלל לא פעולה לתכלית. זה כאילו על אהבה, אבל בסצנה שבה צ'ו ויו יושבים יחד ומדברים מלב ללב הוא נשמע כמו ספר סוג ב' על רוחניות, כולל דיברות; והזוג הצעיר אמנם עושה מה שצעירים מאוהבים עושים במידבר, אבל לא נראה שזה מעניין את לי, והוא מפריד ביניהם ליותר מדי זמן. ואפילו מה שיכול להיחשב להצלחה של הסרט, הדגש על דמויות הנשים, (צ'ו כאמור לא מתאמץ, וגם לבמאי לא אכפת), נראה לי מופרז. לנשים לוחמות יש אמנם תפקיד נכבד במסורת סרטי הפעולה הסיניים, אבל בדרך כלל יש בהם גם גברים. בסרט הזה יש מעט מדי מהעיקרון הזיכרי, ממה שהסינים קוראים "יאנג".
לשם השוואה וכתזכורת, שלושה סרטים (מרבים מאוד) שהצליחו לשמור על שיווי משקל בין יאנג ויין (העיקרון הנקבי), וגם לחבר לחימה פנטסטית עם משהו אחר: קומדית הפעולה והשדים "רוח רפאים סינית", סרט ההרפתקאות ההיסטורי "היו זמנים בסין"(שניהם של צווי הארק) וסרט האהבה הטרנס-היסטורי "חייל החרס" (של ג'ינג סיו-טונג, עם ג'אנג אי-מו וגונג לי).
