יהי זכרה ברוך

ועידת מפלגת העבודה מתכנסת היום לדון בכל מיני עניינים פרוצדורליים ותקנוניים שחשיבותם הציבורית זניחה. בשאלה המרכזית מי היא מפלגת העבודה ולמה צריך אותה, כאשר כל תפקידה מתמצה בהיותה קבלנית פיצוצים של שרון, לא יעסקו מן הסתם בוועידה.

נוכחותה של מפלגת העבודה בממשלת שרון מעוררת זה מכבר מבוכה וחמלה. אין לה כל השפעה על המהלכים. שריה היו לכלים ריקים ולנתינים שהוד רוממותו הקיסר שרון בכלל לא סופר. קשה למצוא ולו טיעון משכנע אחד בזכות המשך ישיבתה של בממשלה.

העובדה שכל שרי העבודה מצדדים בהמשך הישיבה עם שרון, ואילו כל הח"כים מתנגדים לה, חושפת את העילה המרכזית להמשך השותפות המבזה עם שרון: תאוות שררה.

מתוקף תפקידו ועמדתו אחראי יו"ר מפלגת העבודה, בנימין בן אליעזר, להפיכת מפלגתו לסחבה ולסרח עודף פוליטי. הנימוק האחד והיחידי לדבקותו בממשלת שרון שאוב מתחום תרבות הרייטינג: לדבריו, רוב הציבור ובתוכם רוב תומכי העבודה, תומכים בהמשך קיומה של ממשלת האחדות. אז מה?

בן אליעזר איננו זכיין בערוץ המסחרי. מתפקידו להציב בפני הציבור חלופה, לגבש לה תמיכה ציבורית, לעצב דעת קהל, להפוך מיעוט לרוב ולשנות הלכי רוח. אחרת מה מותר הרועה מן העדר ומה המשמעות של מנהיגות?

התמיכה הציבורית הרחבה בממשלת אחדות (בכל נקודת זמן יש רוב בציבור בעד אחדות), נשענת על משאלה תמימה ובלתי רציונלית לפיה חלוקת שלל שלטונית בין מפלגות יריבות מביאה לא רק "אחדות בעם" ושבת אחים גם יחד; יש בכוחה לקדם תחומים רבים שממשלות צרות מתקשות לקדם בשל המארבים שמציבה האופוזיציה. ההיסטוריה הפוליטית של ממשלות האחדות בישראל מוכיחה בדיוק את ההיפך.

מכיוון שאת צירופו של מנהיג "חירות", מנחם בגין, יחד עם מנהיג הליברלים, יוסף ספיר, לממשלת אשכול ערב מלחמת ששת הימים, אי אפשר להגדיר כממשלת אחדות (השניים הצטרפו מראש לזמן מוגבל, ללא תיק ובאורח סימבולי), הרי שממשלת האחדות הראשונה והאחרונה שניתן לשפוט את ביצועיה היתה ממשלת שמיר- פרס, שכיהנה בשנים 84'-88'.

בתחום המדיני חתם פרס על הסכם לונדון מאחורי גבם של שמיר ורבין. שמיר השליך את הנייר לסל והלך לוועידת מדריד, שם נאלץ להסכים לעיקרון של שטחים תמורת שלום.

בתחום הביטחוני, רבין המנוח, ששימש אז כשר הביטחון, הנהיג את המדיניות האורתופדית. הוא הורה על כיסוח מאסיבי של גפיים עליונות ותחתונות, והאינתיפאדה היכתה שורש ונמשכה שבע שנים.

יורשו בתפקיד, משה ארנס, לא הרס בשטחים ולו בית אחד, ניהל מדיניות שפויה ומרוסנת ואף צידד בנסיגת צה"ל מעזה. גם בתחום שלטון החוק חוללה ממשלת האחדות פורענות. היא בישלה את החנינה לאנשי השב"כ.

התחום היחידי שבו הצליחה היה הכלכלי, ולא בכדי. אין הרי שום הבדל בין שתי המפלגות בנושאי כלכלה. מלחמתם באינפלציה נשאה פרי. האינפלציה חוסלה והאבטלה גאתה.

הימין מרוסן הרבה יותר דווקא בממשלה צרה. ממשלת אחדות היא מתכון פוליטי נדיר, שאיננו קיים ברוב המדינות המתוקנות, גם לא בכאלה שסובלות משסעים חברתיים חריפים וממצבי משבר.

אחדות לאומית מנוונת את שריריה של הדמוקרטיה והיא כווירוס במערכותיה. האחדות מרפה את ידי המערכת המשפטית, הופכת את העיתונות לרופסת ומגויסת, וקוברת תחת הררי מלים נפוחות כמו "אחדות", "עם אחד" ו"שלום בית", את כל הפילוסופיה הדמוקרטית.

מלאכתו של אריאל שרון, הסבור שדמוקרטיה זה סוג של סיפיליס, נעשית בידי מפלגת העבודה, שדבוקה לכיסאות באופן שכבר לא ברור מה יכול לנתק אותה מהם.