שתף קטע נבחר

שחף מגביהה עוף

"יש לי תחושה שעכשיו, למען הבטן, אני צריכה להיות הגונה. למרות שלא יעזור, אני לא אהיה...". לני שחף-בנאי, שחקנית תיאטרון ואשתו של אורי בנאי, מדברת על הדמות הקיצונית שהיא מגלמת בדרמה הטלוויזיונית "זנב של עפיפון", על הריסון שהיא כופה על עצמה ועל האהבה הגדולה לבעלה

למרות הבטן ההריונית של לני שחף-בנאי - כבר שבע שנים שחקנית תיאטרון מצליחה ואשתו של אורי בנאי - היא זוכה להרבה מבטים גבריים בבית הקפה, בזכות המחשוף הנדיב שמגלה גוף בשל וחתיכי. שחף, 32, נשית וקוקטית למרות מצב התפיחה המתקדם, מתגלה כבחורה כנה, חיונית כילדה ומהירת מענה.
את הדימוי הפסטורלי הזה שובר קולה הסדוק, העבה, המעושן. "אני אלט, זה הקול שלי", היא אומרת לי. ואותו קול בעל גוון מחוספס פותח את המונולוג בדרמה הטלוויזיונית "זנב של עפיפון" (ערוץ 2, יום ד' 2.10, 21.45), שם היא מגלמת את נוגה, האחות המשוגעת של טלוש והדודה המשוגעת של מיקי (גאיה טראטב). זו הופעת בכורה של שחף בטלוויזיה, ויש לה רגעי משחק נוגעים ומצוינים.
"זנב של עפיפון" הוא סיפור קצר על אהבה, או על חוסר אהבה. כשהכל מקובעים בחיי כפר מפוהקים, עם ריח תערובת ואיסוף ביצים בלול, מעזה נוגה לחלום על מקום רחוק מדי, בו היא יכולה להלך כפאם פאטאל, לאהוב כרצונה ובעיקר בעוצמות שאינן מוכרות לנשות הכפר. היא שוכבת עם נהג האוטובוס (שרגא הרפז) רק כדי לזכות בעוד קצת חום, וכשאהר'לה (נתן סגן כהן) חוזר מארה"ב כדי לקנות אדמות מושב כהשקעה נדל"נית, היא מנסה לשחזר דרכו את אהבת נעוריה המיתולוגית לאלון. כשגם אהבתה זו לא מתממשת יש לה רק דרך אחת להמשיך...
"היא לא מאוד משוגעת", אומרת לני באמפתיה. "היא אדם חריג, בגלל המקום שהיא נמצאת בו. זאת אומרת, אם היית שמה את נוגה בתל אביב, בניו יורק או בפריז, היו לה חיים הרבה יותר קלים. הפער הענק הזה בין מי שהיא חלמה להיות ומה שהיא לבין המקום בו גדלה, הוא עצום ורק הגדיל את התיסבוך שלה, את חריגותה, את התמהוניות שלה. ובנוסף לכל מה שאמרנו היא תוצר של אהבה נכזבת".

חווית בחייך מצבים קיצוניים כמו נוגה?

"לא כמוה, אחרת לא הייתי כאן. נוגה מגיעה בדרמה למצבים של היי היסטרי ולדאווינים מטורפים כמו נסיונות ההתאבדות שלה. אני לא מכירה את זה. לא הגעתי למקומות כאלה, כי אני פוחדת שלא אצליח לחזור משם. אני לא כל כך אמיצה בחיים, אלא הרבה יותר אמיצה על הבמה או בסרט. אני לא מעודדת את זה, אבל לדעתי אנשים שמרשים לעצמם ללכת למקומות רחוקים מאוד, לקצה שלהם - מה שאומר גם לנסוע להודו לשנה, למרוד בהורים ולעשות דברים אסורים ומפחידים - בדרך כלל יוצאים מזה נשכרים. אני לא כזאת. אני מגיעה ליד, כמעט, קרוב".

מה באמת הדבר הכי קיצוני שעשית?

"הקצוות שלי התבטאו בלהרשות לעצמי להתאהב כמה פעמים בחיי בלי מעצורים. ולהתאהב עד מעל לראש זה אומר לא להקשיב לאף אחד, לא לראות שום דבר ולא לחשוב על העתיד".

והיו נפילות?

"זה תמיד היה אותו דבר. בעקבות אהבות גדולות באו נפילות גדולות. הייתי במקום שחשבתי שלעולם לא אוכל לחייך יותר, לאהוב יותר או ללכת ברחוב ולשמוח, דבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם".

והתבדית?

"בוודאי, ושמחתי שכך. אבל נוגה בדרמה לא נותנת לעצמה את ההזדמנות להתבדות. מבחינתה, הבור השחור הוא ללא תחתית ואין שום דרך לטפס למעלה. אני כנראה אדם מאוד שפוי, וגם המראות שגדלתי איתם מאוד חזקים ושפויים. ואני מדברת על ההורים שלי, שהם שתי נקודות האור הכי גדולות בחיי".

יותר מאורי?

"לפני אורי. הם 29 שנה לפניו, שזה המון זמן. אם כי היום, אם לא יהיה לי את אורי, יהיה לי חושך גדול מאוד".

ידעת עם אורי את העוצמות שדיברת עליהן קודם?

"אורי הוא לא התאהבות. את אורי אני אוהבת כמו שאוהבים גם את החבר הכי טוב שלך, את ההורים שלך, את האחים שלך ואת הרומן שלך, הכל ביחד. הוא המון דברים בשבילי".

וילד משותף הוא כמו יצירה משותפת?

"הילד הזה הוא של אורי ושלי, אבל הוא גם שלי בנפרד וגם של אורי בנפרד. בעיני, לילד יש קיום עם שני ההורים יחד וגם עם כל הורה בנפרד. הסיבה שאני עם אורי אף פעם לא תהיה בגלל ילד, רכוש או כל עניין אחר שחיצוני לנו. הסיבה שאני איתו תהיה תמיד בגלל שאני רוצה להיות איתו, כי אני והוא טובים לי. שום שיקול חיצוני לא ישנה. אני לא בן אדם כזה. לא אוכל להתקיים אם זה יותנה במשהו מבחוץ".

אמרת קודם שזו לא היתה התאהבות.

"זו היתה התאהבות, אבל עם אהבה. זו היתה התאהבות במשהו מאוד בגובה העיניים. כשנפגשנו אצלו בבית בפעם הראשונה, ויצאתי מהבית ולא ידעתי אם אחזור, הוא פתח את הדלת וצעק לי - ואת זה אני בחיים לא אשכח - 'אז תבואי לבקר אותי עוד פעם?'. הקול הפנימי הזה, שבקע מהבטן שלו, היה קורע. הוא פרט לי על כל מיתר בגוף, תרתי משמע, ולא יכולתי לעמוד מול האמת הזאת. לא עניתי לו באותו רגע, אבל ידעתי שאחזור".

אז ידעת שזה לא יהיה סטוץ?

"לא, לא היה לי ברור אם זה יהיה סטוץ או סיפור אהבה, או שהוא הולך להיות בעלי. רק שמעתי, ומה ששמעתי מצא חן בעיני".

ובאותו ערב הוא כתב בשבילך את "פרפרים". מחווה שמעטות הבנות שזוכות לזה.

"בעיני זה דווקא השיר הכי פחות יפה בדיסק שגם שמו 'פרפרים', שהוא מדהים וענק, ממש מופלא. כל שיר בדיסק בסגנון אחר, ממקום אחר - כמו אורי, כי אורי הוא מיליון צבעים. הוא כתב רוק'נ'רול והוא כתב מזרחית משגעת, והוא אין ספור צבעים. השיר 'פרפרים' נחמד בעיני, ואיזה כיף שכתבו עלי שיר, והוא נורא הצליח ומדבר ללבבות של כל כך הרבה אנשים, אבל יש בדיסק לפחות עוד שיר אהבה אחד קורע, קורע, קורע, 'את גורמת לי להיות שמח'".

איזה רושם עשה עלייך שבט הבנאים?

"הם חמודים, זה שבט מאוד מעניין".
שחף נולדה בנתניה לאמא בלה ולאבא זלמן. "אבא שלי הוא האחרון שנראה כמו זלמן, הוא גבר מדהים. בכלל, שניהם מקסימים. יש לי אחות, נועה, 29, שסיימה עכשיו תואר שני במינהל עסקים באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם. התחלתי לגדול בנתניה והמשכתי לגדול בקניה, ניירובי, כשאבא שלי נשלח לשם מטעם 'מוטורולה'. למדתי בבית ספר אמריקאי בינלאומי עם אנשים מכל העולם, ועד היום יש לי חברים משם. שיחקתי שם בתיאטרון הלאומי ארבע שנים, מגיל 11 עד 16, ועשיתי רק מחזות זמר: 'ברנשים וחתיכות', 'כנר על הגג', 'שיער'. בבית הספר ההוא כולם עושים מה שטוב להם ומה שהם טובים בו ומה שגורם להם לשמוח. כשחזרתי לארץ, בכיתה י"ב, חטפתי שוק. המורים האשימו אותי שאני מרדנית, והיום אני מבינה שבית הספר שלמדתי בו, כמו הרבה מאוד בתי ספר בארץ שדומים לו, הוא מסגרת שמקלקלת ומחריבה כל כישרון ואנרגיה שיש לילד. פשוט לא הייתי שם. הייתי מגיעה כל יום בשמונה, שומעת את הצילצול והולכת. באתי רק למבחנים. אין דבר בעולם שאני אוהבת יותר מללמוד. השנים שלי באוניברסיטת תל אביב היו נפלאות, ואין ספק שעוד אחזור ללמוד".
אחרי שנה בה גרה עם חבר בקייפטאון, דרום אפריקה, חזרה לארץ ללמוד משחק. מאז לא ירדה מבימות התיאטרון. מייד אחרי הלימודים אימץ אותה תיאטרון באר שבע. אחר כך עברה ל"הבימה", ובתיאטרון "תמונע" העלתה הצגת יחיד שלה, "חיים בוורוד".

איך ייתכן שזו הדרמה הראשונה שאת עושה לטלוויזיה?

"ככה יצא, לא יודעת. אני חושבת שזה תהליך שעברתי בתור שחקנית. מהאוניברסיטה עברתי לעבוד בתיאטרון והמשכתי לעבוד בתיאטרון והמשכתי לעבוד בתיאטרון, וככל שהזמן עובר אני רק יותר ויותר נהנית לעבוד בתיאטרון, וזה לא סתר עבודה במדיומים אחרים, רק שלי היא לא באה בקלות כמו העבודה בתיאטרון".

מה היה מיוחד בדרמה הזו?

"קודם כל, שקיבלתי את התפקיד. יותר חשוב מזה, שאהבתי את התפקיד. הצורה שבה שירי צור הבמאית ניהלה את האודישן היתה לי, כשחקנית תיאטרון, מאוד נוחה".

את מוכנה להיות אמא?

"אני לא חושבת שזה משהו שאני יכולה להיות מוכנה לו לפני שזה קורה, וזו לא סתם קלישאה. אף אדם לא אחראי למשהו בצורה טוטאלית, עד שיש לו ילד. זה לא מצב שאני מכירה, אז אני רק יכולה לקוות שיהיו לי הרבה הרבה סבלנות ואורך רוח".

ואת סבלנית?

"לא הייתי, אבל החיים לימדו אותי, וזה אפילו כיף".

אז בעצם את אדם מאוד סטנדרטי.

"מאוד. אני רואה את עצמי כרגילה, ורגילה זה טוב. זה משהו שנותן לי מקום מאוד יציב ליצור מתוכו. ברגע שאני כמו ספינה ששטה במים נוחים, היציאות לסערות יהיו לי הרבה יותר מעניינות. בגלל זה חשוב לי בית, ולבשל, ושהכל יהיה נקי ומגוהץ ומקופל יפה בארון, וממקום כזה מסודר נוח לי לצאת ולעשות את הבלגנים שלי. עוזר לי בחיים שהבסיס שלי מאורגן, אחרת אצא מאיזון. זה הכל מהבית. הכל בזכות ובגלל אמא. אמא ואבא שלי זה המקום שממנו אני יוצאת".

יש כאלה שסוברים שצריך להיפרד מהם פעם.

"יכול להיות שזה נכון. אני לא מסוגלת ולא רוצה. אני כל הזמן בודקת וחוקרת את המקום הזה, את היחסים ביני לבינם. ומצאתי שגם אחרי כל הבדיקות האלה, שלא נגמרות, בסופו של דבר מאוד מוצא חן בעיני המקום שממנו הגעתי".

מה ההריון עושה לך?

"טוב, אני לא כוסית כמו קודם... הג'ינסים לא עולים עלי ואני עוד לא מבינה למה, ומרגישה שאני צריכה לקחת את עצמי יותר ברצינות מקודם. אולי זו סתם פאזה כזאת שתעבור, אבל אני רגילה ללכת איך שבא לי, מתלבשת איך שבא לי, ולא שמה על שום מוסכמות. עכשיו יש לי מין תחושה שלמען הבטן אני צריכה להיות יותר הגונה, למרות שלא יעזור, אני לא אהיה...".

ואיך אורי מרגיש עם זה?

"הוא סבבה. אורי אוהב אגסיות בכל מקרה. הוא מבסוט כל עוד אני מבסוטית, וזה מה שיפה בעיני...".

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שמואל יערי
לני שחף בנאי
צילום: שמואל יערי
לאתר ההטבות
מומלצים