שליח ציבור

"אנחנו עושים מעברון קטן", אומר יוני רועה על התפנית שהוא עושה מתוכניות "הטברנה", עימן זוהה, לתוכנית חדשה "שירה בשידור" (הערוץ הראשון, יום ה' 21.30), שתועבר בשידור חי בהשתתפות קהל ממועדון "האומן 17" בירושלים. "יהיה בה זמר עברי מגוון, עם המון סגנונות וצבעים והצדעות ליוצרים ולזמרים מכל מיני תקופות", מבטיח רועה, 38, עורך ומגיש התוכנית לצד העורכת והמפיקה נעמי אטיאס.
בעוד הוא מתלהב מהגברת המודעות לזמר העברי, אני שואל אם ב"הטברנה" לא נעשה די בנושא. "אני הראשון שלפני שנתיים פעל בכיוון הזה", הוא עונה. "הבאתי ל'הטברנה' חבורת אקורדיוניסטים מיומנים בשירה בציבור, נתתי להם את השם 'הבוסתנאים', ואיתם שרנו בתוכנית משירי ארץ ישראל היפה והישנה. אני בפירוש זה שהתחיל את הגל הזה, ויש הוכחות, כולל ספיישל שירה בציבור בתוכנית בפברואר, שזכה להצלחה עצומה. ראיתי אצל הקהל את הכמיהה לסגנון הבידור הזה, עם כל מה שעושים בו טרובדורים כמו אפי נצר, שרה'לה שרון וגבי ברלין".

הקץ ל"טברנה"?

"המילה 'קץ' היא לא לרוחי, אבל עובדה שיש איזו ירידה בפופולריות של הטברנות. זה לגיטימי וקורה לא בפעם הראשונה. ב-93' הייתי שותף בסיפתח של התוכנית הזאת, בהנחיית מתי סרי. זה היה כמו גל שגאה, עד שדעך והביא להורדת התוכנית כעבור שנה וחצי. אחרי הפסקה של ארבע שנים החל הגל השני. אבל המוסיקה הים תיכונית תמשיך להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו".

מה מנחה אותך, כמנחה?

"אני לא אוהב גטאות. גם בכתיבה המסר שלי הוא תמיד לחבר בין סוגי קהל שונים. לא להסתגר בתוך ריבוע".

זה קומם עליך כמה "מזרחיסטים".

"אל תשאל איזה מכתבים נזעמים הגיעו לרשות השידור, עם טענות שאני לוקח את הטברנה ומאשכנז אותה. טענו שעל הקרדיט של 'הטברנה' אני מנסה לדחוף מוסיקה של אשכנזים, וזה דבר שאני דוחה על הסף. שירה בציבור היא נחלת כל העם. גם אם יש בה יוצרים שלא מארצות המזרח, רובם כתבו את שיריהם תחת השפעת מוסיקה ערבית ובדואית שהיתה פה".

אתה מביא את הקונטרה של הערוץ הראשון לצביקה הדר?

"ממש לא. צביקה הדר לקח את העניין לכיוון של שעשועון. אני מוסיקאי ויוצר, ולא יכול להרשות לעצמי לקחת שירים שהם נכסי צאן ברזל ולהפוך אותם לאיזו תחרות צינית שמזלזלת בהם. אצלי התוכנית תבוא ממקום של כבוד לזמר העברי, להחזיר עטרה ליושנה. וזה במיוחד בתקופה שבה רמת הפזמונים בארץ מידרדרת מדחי אל דחי, כולל טקסטים שלפעמים מעוררים בי בחילות. כל מיני כפרות, מוטי ודוקטורים. מה זה הדברים האלה?".

אבל אתה בעצמך אירחת אצלך את כל הכפרות האלה...

"אצלי הם היו במיעוט. אם אירחתי אותם, זה מפני שהתוכנית היתה מחויבת לארח אמנים בסדר גודל כזה, שבגלל הפופולריות שלהם לפעמים אפילו מכתיבים לך את התכנים. לשמחתי הרבה ב'שירה בשידור' כמעט לא נצטרך להישען על זמרים פופולריים. יופיעו אצלנו כאלה שאף פעם לא פעלו לפי תכתיבים של גימיק".

אתה רוצה לומר שלזמר כמו ליאור נרקיס לא תהיה דריסת רגל אצלך?

"אם ליאור יבוא לתוכנית אקבל אותו באהבה, כי הוא זמר נהדר. אבל כנראה לא אצטרך חומרים מהסוג של 'דוקטור, אני חולה', שהוא מרבה לבצע, מפני שזה לא יתאים למהות התוכנית".

תהיה יוני רועה של כ-ו-ל-ם?

"אי אפשר לאפיין אותי בסוג אחד של מוסיקה או קהל. גדלתי בבית על פריד אל-אטרש, אחר כך צמחתי על ברכי הרוק, ואת שירי ארץ ישראל הכרתי בלהקת פיקוד הגדנ"ע, שבה שירתתי. בטלוויזיה אני צריך לקלוע לטעמו של קהל רחב ככל האפשר. זה לא אלבום שלי, שבו אני יכול לבחור לאיזה קהל להגיע".

תמשיך ביצירה במקביל ל"שירה בציבור"?

"כן, מפני שאני רואה את עצמי בראש ובראשונה כמוסיקאי יוצר. בשנה האחרונה, למשל, כתבתי שני שירים לנורית גלרון, כולל דואט איתה. כתבתי שני שירים לגליקריה, לרבות 'נפתח הלב', שעל שמו נקרא התקליט שלה, וכתבתי גם לגלי עטרי ולחיים משה. כתבתי לרון שובל שני פגזים, שאוטוטו עומדים לצאת. נתנאל, פיני חדד ומושיק עפיה הקליטו שירים שלי. ובנוסף לכל, כתבתי תקליט שלם לאלי לוזון, שאיתו התחלתי את הקריירה ב'איזו מדינה'. חזרנו לעבוד יחד אחרי 15 שנה. עד מתי אמשיך - זה עניין של השראה, שאין לי שליטה עליה".

נראה שהעובדה שהפכת לכוכב טלוויזיה לא פגעה בצד הפזמונאי שלך.

"ההפך. לא רק שאני כותב יותר לזמרים, אלא שכמוסיקאי אני מכין את העיבודים לתוכניות שלי. לכן לקחו אותי. עם זאת, בגלל שנהייתי כביכול יותר מפורסם, יש בענף כאלה שפוחדים לפנות אלי. אומרים בטח אין לו זמן, הוא עסוק, נהיה גדול. הם כנראה לא מכירים אותי. צריך להבין שלמרות החשיפה נשארתי עם הרגליים על הקרקע, דרך החיים שלי נשארה שורשית ומציאותית. ברור לי שהיום זה אני, מחר זה אחר ולכל הצלחה יש סוף. אני יודע שעלי לנצל את מה שיש לי עכשיו, כי מחר אולי זה לא יהיה לי, ואני מודה לאל שלימד אותי לקחת בפרופורציות הנכונות כל דבר. עובדה שנשארתי לגור בנתניה, אחד מהעם, ואשתי אתי, אם ילדי דור ושירה, ממשיכה לעבוד באותו מקום בענף הרכב. הטלפון שלי לא חסוי. בחיים לא אשחק את הכוכב, שמציע לפנות קודם כל אל המנהל האישי שלו".

מי יהיה המנהל המוסיקלי של התוכנית?

"אני מכיר תודה למיקי גבריאלוב שהסכים לקחת על עצמו את התפקיד הזה. לדעתי, הוא היוצר הכי משמעותי בזמר הישראלי משנות ה-70, כתב קלאסיקות מדהימות שגדלתי עליהן ואני מעריך אותו מאוד. איתו תופיע להקת נגנים שתיקרא 'השיקופיות'. הנגנים - פרט למתופף מישל עמר, שאותו אני מביא מ'הטברנה' ולא יכול בלעדיו - יהיו צעירים, כדי שיביאו את הטאץ' העכשווי לשירים של פעם".

ואיפה בכל הסיפור יוני רועה הזמר?

"ברוך השם, חי וקיים. לא רק שאשיר הרבה בתוכנית החדשה, באביב יופיע האלבום השלישי שלי, והחידוש בו הוא שאני מחבר כל המילים והלחנים. את העיבודים אכין עם יוסי פרץ. זה יהיה אלבום מאוד אקוסטי, מאוד שנות ה-70. יותר רוק ישראלי. מתקליט לתקליט אני מחדש את עצמי. תאמין לי שיכולתי ליצור עוד שירים בנוסח 'איזו מדינה' מ-86' ולהתעשר מזה, אבל לא מבחינה מוסיקלית. כאדם מסוקרן, אני תמיד בחיפושים. אולי התקליט שאחריו יהיה טוניסאי ויסמל מבחינתי שיבה לשורשים".

ניסו לחטוף אותך לערוץ מתחרה?

"כולם. היו אלי פניות רציניות גם מערוץ 2 וגם מערוץ 10. מי שפנה אלי כנראה לא מכיר אותי. המוטו שלי לאורך כל הדרך הוא שאם יגעת והגעת, אל תשכח מניין באת. ישנו אדם אחד, שכל מי שמשייך את עצמו למוסיקה הים תיכונית חייב להכיר לו תודה גדולה - יוסי משולם. איך שקיבל את תפקיד מנהל התוכניות של הערוץ הראשון, פנה אל שמעון פרנס ואלי בהצעה להחזיר את 'הטברנה' ועוד לפריים טיים של שישי בערב. שמעון ואני נרתענו, אבל הוא דחף ועודד מתוך אמונה בנו. אז אמרתי שכל עוד משולם ירצה אותי בערוץ הראשון, אהיה שם. אין כאן שום שאלה של מחיר. זה גם עמד לנגד עיני כשהיה הסיכסוך הגדול ביני לבין פרנס, שניסה לפתות אותי בהרבה כסף ללכת אחריו לערוץ 2. זכרתי חסד נעורים למשולם ונשארתי נאמן לו".

בערוץ הראשון אתה לא מהמר על הסוס הלא נכון?

"ממהרים מדי להספיד את הערוץ הזה. די להעיף מבט אל לוח התוכניות שלו ולראות בין המגישים את יהורם גאון ואת בועז שרעבי, לצד הפתעות שאני מנוע מלמנות כאן, כדי להבין שלערוץ הראשון עוד נכונו ימים גדולים".

גם לך היו "ימים גדולים" במאפייה של אביך ובחנות הירקות של אחיך.

"בגלל שאני לא שוכח מה שעברתי, נשארתי שפוי. אם הייתי מתייחס להצלחה כאל משהו שקיבלתי במחי יד, הייתי מסתחרר ממנה מהר ונופל כמו אחרים. הדרך הקשה היא בעצם השורש העמוק שלי, ואותו אי אפשר לגדוע".