הטיסה האחרונה של מאשה

"לפעמים אני חולמת על מאשה. מתברר שהיא בכלל לא היתה במטוס, אלא במקום אחר בעולם, רחוק, שהיא לא יכלה להגיע ממנו עד עכשיו. הגיון של חלומות שמסביר למה היא איננה כבר שנה".
שנה אחרי, הסיוטים על בתה מאשה בת ה-19, שנהרגה בהתרסקות המטוס הרוסי, עדיין רודפים את טטיאנה בנדמן. זה קרה בדיוק לפני שנה: מטוס חברת "סיבריה איירליינס" התרסק מעל הים השחור לאחר שנפגע מירי בשוגג של טיל אוקראיני. 78 בני אדם נספו, בהם 51 ישראלים. היום (ה') אחר הצהריים יערך טקס אזכרה במלאת שנה לאסון, ביער קק"ל בבן שמן. שמה של מאשה בנדמן ז"ל יוזכר שם, יחד עם 50 ישראלים נוספים.

הצד הרוסי והצד הישראלי

טטיאנה ובתה מאשה עלו לארץ לבדן מנובוסיבירסק בשנת 1991, והשאירו שם משפחה גדולה. "חשבתי שכאן יהיו לי חיים מעניינים יותר", נזכרת טטיאנה, "חשבתי שלבת שלי יהיו כאן יותר אפשרויות, ושהעולם יהיה בטוח יותר עבורה. חשבתי שכאן הדברים באמת תלויים בנו, ולא בשלטון. שכאן יש לנו השפעה אמיתית".
טטיאנה, היום ד"ר למתמטיקה באוניברסיטת בר אילן, הגיעה לארץ עם שתי מזוודות בלבד. "בשנים הראשונות היה לנו קשה", היא מספרת, "אבל יותר קל מלאנשים אחרים - היתה לי עבודה, דירה, רכב, הבת שלי למדה במקום הכי טוב שיש. הפתיע אותי שהאנשים פה שונים כל כך מנטלית מהאנשים שהכרתי ברוסיה, אבל בסך הכל לא היה לי על מה להתלונן".
10 שנים חלפו בארץ. "מאשה הצליחה לשלב בין הצד הרוסי שלה לזה הישראלי", מספרת טטיאנה, "היא ידעה רוסית, קראה רוסית, אהבה קולנוע רוסי וכל קיץ היא נסעה להורים שלי - סבא וסבתא שלה. היו לה גם חברים ברוסיה והיא אהבה אותם מאוד, אבל אין ספק שהיא היתה שייכת לכאן. היא היתה ישראלית".
בסתו שעבר הידרדר מצבו של הסבא בנובוסיבירסק. מאשה, שידעה שזו עלולה להיות ההזדמנות האחרונה לראות אותו, החליטה לטוס לשם למרות שזמן לא רב קודם לכן שבה מחופשת הקיץ שלה ברוסיה.
"הטיסה איחרה לצאת", נזכרת טטיאנה, "ומאשה ישבה וצילצלה לכל החברים שלה, וגם אליי. היא פחדה שהטיסה מתעכבת בגלל שמשהו לא תקין במטוס. באותו היום החבר שלה יצא לחודש מילואים בעזה ולכולנו היתה תחושה לא טובה, אבל בדיעבד זה לא היה מהסיבה הנכונה". אבל המטוס המריא - בדרכו אל האסון מעל הים השחור.

"אני, אמא שלה, לא הייתי לידה"

הפרטים הראשונים היו מבולבלים, קטועים. טטיאנה היתה בבית כשהבחינה בדיווחים בהולים בטלוויזיה הרוסית. כעבור זמן קצר, התבררה התמונה כולה. התחושה היתה כי חייה נעצרו באותו רגע - ולא המשיכו.
"זה אובדן עצום, אי אפשר לתאר אותו. ייאוש שלא נגמר. ברוסיה יש פתגם שאומר 'הזמן מרפא הכל', אבל אצלי זה לא עובד. נסעתי לרוסיה לחודש, כדי לטפל בסידורים ולהיות עם המשפחה, אחר כך חזרתי לארץ והתחלתי לעבוד והמצב שלי השתפר קצת, אבל אני לבד ואני מרגישה את זה יותר ויותר. מאשה חסרה לי. כל היום וכל הלילה אני חושבת עליה. הכי קשה לי לדמיין מה שקרה שם, כשאני לא הייתי לידה. אני. אמא שלה".
לאחר האסון הסתגרה טטיאנה עם האבל. הקשר עם משפחות אחרות שאיבדו את יקיריהם באסון היה פורמלי בלבד, לצורכי עדכון הדדיים. "זה החינוך שלי", היא מסבירה, "היו הרבה מאוד אנשים שרצו לעזור, בלי קשר למוצא שלי. יש לי חברים צברים טובים מאוד, אבל כאלה אנחנו, האנשים מהצפון, יותר גדולים ויותר קרים".

"מה קרה שם?"

"מה שכן חשוב לי זה לדעת מה קרה שם", מדגישה טטיאנה בדמעות, "אבל אף אחד לא טורח אפילו לבדוק את זה. מצד אחד האנשים עצמם רוצים לעזור, מצד שני הממשלה אפילו לא דרשה מאוקראינה לבצע חקירה. אנחנו לא יודעים מה קרה שם - אולי הם היו שיכורים? אני לא מאמינה שמדובר במקרה, קרו יותר מדי דברים ביחד. אני רוצה שאנשים ייענשו על מה שעשו.
אני לא יכולה להסתכל בתמונות של מאשה. אני גם כמעט ולא נכנסת לחדר שלה. הוא לא נשאר כמו שהיה ביום שהלכה. ניסיתי, אבל זה קשה כי מדובר בעוד אשליה. שיניתי אותו קצת, אבל אני לא משתמשת בו. אני רוצה לצאת מהדירה הזאת. אבל גם זה יקח קצת זמן.
לפני כמה ימים נהרג עוד ילד, חייל, במלחמה. המשפחה שלו לא תשכח את זה לעולם, אבל אנחנו כבר לא נחשוב על זה מחר. לאובדן האישי שלי לא משנה אם באתי מרוסיה או שאני דור עשירי בארץ. אפשר להתווכח אם לציבור הישראלי היה איכפת יותר או פחות מהאסון הזה. אבל לי זה כבר לא ישנה שום דבר".

חלק עדיין לא קיבלו אזרחות

ארגון סל"ע (מרכז סיוע לעולה במשבר) תמך וסייע במהלך השנה שעברה למשפחות ההרוגים. בארגון הוקמו קבוצות תמיכה שהתכנסו אחת לשבוע וכן אורגנו סמינרים מיוחדים לסייע לבני המשפחות להתמודד עם האבל.
ועם זאת, מזכירים בארגון, נושא אזרחותם של חלק מקרובי ההרוגים טרם נפתר. בסל"ע מציינים כי איש מבני המשפחות לא עזב את הארץ בעקבות האסון.