אתה יודע מה זה "שלום חבר"?

כל הילדים היו צריכים להכין לבית הספר נר זיכרון, ולכתוב עליו משהו שקשור לרבין. כמו תמיד, הדברים האלה הופכים לפרוייקט של הורים. עטפתי נר בבריסטול שחור, רשמתי "שלום, חבר" ושמתי תמונה של רבין.
למחרת קמנו בבוקר, אני הכנתי סנדביצ'ים וגל ישב בסלון. שאלתי אותו: "אתה יודע למה כתוב שלום, חבר?" והתחלתי לספר לו על קלינטון וההספד שלו. גל שאל אותי אם הוא היה עצוב. אמרתי לו שכן, כי אף אחד לא האמין שדבר כזה יקרה. הוא שאל איפה הייתי כשזה קרה, ואיפה הוא היה, ובן כמה. סיפרתי לו שהוא היה קטן, ואני ישנתי ואבא העיר אותי ואמר לי בואי תראי טלויזיה ירו ברבין, ושאני זוכרת שאישה אחת אמרה כל הזמן שהוא לא נפגע אבל אבא אמר שלא יכול להיות שהוא לא נפגע אם ירו בו מכל כך קרוב.
סיפרתי לו איך חיכינו וחיכינו... ואז הודיעו שהוא נרצח וכולם היו המומים. גל שאל אם היינו עצובים. אם אהבנו אותו. אמרתי לו שאהבנו אותו ושהאמנו בדרך שלו. ושזה היה עצוב לכולם. אף אחד לא האמין שירצחו ראש ממשלה.
מאוד הופתעתי מהשאלות שלו. הבנתי את הצורך שלו לדעת. הם, הילדים שנולדו אחרי, לא עברו את זה, הם לא מרגישים שייכים כמונו. בגלל זה הוא כל כך צמא למידע. בבית הספר אמרו להם את כל הדברים הנכונים: שהוא היה בעצרת שלום, ושלפני שבע שנים רצח אותו יהודי דתי בגלל שלא הסכים עם דרכו - ומאז זה הפך ליום אבל לאומי.
הסברתי לו שמי שבחר את רבין היה העם. היה לו קשה להבין שרצחו את מי שניצח ב"תחרות של ראשי ממשלה". הוא לא מבין איך מישהו שלמד להיות עורך דין – לא שמר על החוק.
כאמא, תמיד כשאת חושפת את הילדים שלך לאלימות ורצח, דברים שקשה לנו לעכל כמבוגרים, תמיד זה עושה לך צביטה בלב. הלוואי ויכולתי להכניס אותו לקופסת אתרוג ולהניח סביבו צמר גפן - אבל אי אפשר. זה משהו שהוא צריך לדעת. זה דבר שחשוב להיסטוריה שלנו. זה קרה לנו, זה חלק מאיתנו. שמחתי שהוא שאל והתעניין ורצה לדעת עוד ועוד.
עכשיו הוא לא מוכן שנגיד את המילה "רבין" בבית והוא ביקש מהמורה שלו שתפסיק לדבר עליו כי זה מאוד עצוב. הוא לוקח ללב. אמרתי לו שעבר הרבה זמן מאז והוא אמר ש"זה לא משנה. אני לא רוצה לשכוח".
אני מנסה להעביר לגל כמה שזה נורא, שאדם אומר מה שהוא חושב והורגים אותו. אני חושבת שהוא הגיע למסקנה הזו לבד.