דניאלה וייס מתמכרת
חיותה דויטש משווה בין המאבק המביך של דניאלה וייס על האדמה, לבין הדרך שבחרו נשות אפרת וגוש עציון להתמודד עם "המצב"
חבל על השבת שהתחללה, אלא שיושבי המאחזים הם האחרונים שיכולים להתלונן על חילול השבת שהיה כרוך בפינויים. מי שלא מקפיד על חוקי המדינה היקרים ללבם של אחרים, אל יתפלא שאחרים מזלזלים בחוקים היקרים ללבו. אגב, אותו דבר בדיוק, רק להפך, אפשר להגיד גם לשר הביטחון, שלא היה רגיש לחילול השבת של חיילי צה"ל שנשלחו למשימה, ומלאו אותה ללא ערעור. אבל השבת אינה הדבר היחידי שחולל.
תמונתה של דניאלה וייס שרועה על הרצפה בתנוחה משפילה בשער מוסף השבת של ידיעות אחרונות היא התגלמותו של הסיפור עצמו. סלחו לי אם הפוזה המסוימת הזו של גב' וייס הזכירה לי את גיבוריה הבדויים של יוכי ברנדס, בספרה "לכבות את האהבה". תאור להיטותם ומחויבותם לאדמה בהקשרים ארוטיים גורם לי להסמיק מכעס וממבוכה עד עכשיו. וייס אמנם לא הזמינה את הצלם, או את החיילים שבאו לפנות אותה, או את פרשנות הקוראים לפוזה המיותרת, אבל היא הניחה לעצמה להיות שם ולהיאבק במי שמילא את תפקידו. קשה יהיה למחוק את התמונה הזו ואת משמעויותיה מהתודעה הציבורית. קשה עוד יותר יהיה למחוק את תמונות הפצועים המפונים כתוצאה מההיתקלויות.
בכלל, יותר מדי תמונות מכוערות של מתנחלים רעים מגיעות לתקשורת בזמן האחרון: פרא אדם אחד מיידה אבנים באזרחים ישראלים תמימים, חבורת בריונים אחרת מתנכלת בגאווה ובשחץ לפועלים פלסטינים שמסקו את זיתיהם. גם אם רק חצי מזה נכון, זה גורם לי להתבונן במראה בבושה.
גבורה נשית אחרת
מבוכתי השיבה אותי אל ההצגה שראיתי בשבוע שעבר, וגרמה לי להיזכר בנשים אחרות, תושבות יש"ע, שבוחרות להתמודד עם המצב המזופת בדרכים, איך לומר, קצת יותר יצירתיות, קצת פחות אנאכרוניסטיות, והרבה פחות אלימות. "החברה להרמת המורל והרוח של נשות אפרת וגוש עציון", שהיא אגודה שהקימו נשים מאפרת, העלתה הצגה מוזיקלית בשם "אסתר וסודות חצר המלך". השחקניות שרות באנגלית מודרנית ובהרבה הומור על אסתר, אבל ברור שהן מדברות על עצמן ועל חייהן בגוש עציון של השנתיים האחרונות. אם יש משהו שחסר בהתנהלותן של דניאלה וייס ומעריציה זה ההומור הזה. היכולת להסתכל על עצמך מהצד, לראות איך אתה נראה בעיני אחרים, ולהבין את חולשותיך.
הצפייה בהצגה הזו, בניגוד גמור לצפייה במפעלות דניאלה וייס, גורמת לי להיות גאה בהמון דברים: שאני אשה, שאני יהודייה, שאני ציונית ושאני גרה בגוש עציון. "ה'מצב' עדיין כאן", אמרה הבימאית בדברי הפתיחה שלה, "אז גם אנחנו". ה"פייט" שהן נותנות למצב שונה בתכלית מה"פייט" נוסח וייס, שלא לומר מצטלם הרבה יותר טוב. הרווחים מן ההצגה, אגב, מיועדים לסיוע לנפגעי טרור.
חלק מהלהט שראיתי על הבמה נובע, ללא ספק, מהיכולת של חבורת נשים שעזבו את ביתן ושפתן כדי לעלות לארץ, לחזור ולשיר ולהתבטא ביצירתיות. גם דניאלה וייס כך: המאבק על האדמה הוא כנראה השפה היחידה שהיא מכירה, והחזרה אליו ממַכֶּרֶת. בניגוד לנשים שראיתי על הבמה, היא מעולם לא עמלה לרכוש לה שפה אחרת . כאשר בסוף ההצגה שרות כל השחקניות שיר שנושאו הוא קיבוץ גלויות ושיבה לארץ ישראל, הן מתחילות לשיר באנגלית, ובבת אחת עוברות לשיר את אותו שיר בעברית, כאילו אמרו: או-קיי, אנגלית היא שפת האם שלנו, אבל בסופו של דבר אנחנו פה, בארץ הזו, ובאנו כדי להישאר.
ההצגה שלהן, אם אתם שואלים אותי, היא סוג של מאחז שאף אחד לא יפנה מפה.