זה מתחיל באבנים

מי שמתחיל עם השלכת אבנים על שוטרים וחיילים גם ישלוף, בבוא היום, נשק חם. בתהום הזו כבר היינו, ואנחנו מידרדרים אליה, במהירות, כל העת.
העבריינות האידיאולוגית לא התחילה בחוות גלעד והיא גם לא תסתיים שם. "ביריוני הגבעות" לא נולדו אתמול. מה שהם עשו ביומיים האחרונים מול הצבא, נעשה יום-יום בשטח כבר תקופה ארוכה. אלא שזה לא מעניין אף אחד, שכן מדובר בעבריינות מתמשכת מול ערבים. יורים על מסיק זיתים, מזהמים מקורות מים במי ביוב, משתוללים באיזה כפר – והחוק עוצם עיניים. המאחזים הבלתי חוקיים הם המשך ישיר של הצפצוף המתמשך הזה על החוק.
וכשזרועות החוק לא מגיעות כאשר הם נטפלים, סתם, אל חקלאי ערבי, שלא יתפלאו ויזדעזעו כשהעבריינים האלה פורקים את זעמם גם על שוטרים וחיילים. המימסד מדבר אליהם כל הזמן בכפל לשון, בקריצת עין, בהעלמת עין. ועכשיו הוא נחרד פתאום כשהגולם קם על יוצרו. פתאום מישהו שינה לבריונים האלה את כללי המשחק – ולא ביקש את הסכמתם.
מי שכן הודיעו לו על השינוי בכללי המשחק הם אנשי מועצת יש"ע. אנשים רציניים ואחראיים שחשבו, משום מה, שגם במקרה הזה של פינוי מאחזים בלתי חוקיים – קריצת עין של הממסד בעצם נמשכת. כמו בעבר: אתם תרדו ואחר כך נסתדר איכשהו..אלא שהפעם זה לא עבד. אולי מהטעם הפשוט שמועצת יש"ע היא כנראה לא כל כך כתובת לסגור עניינים מהסוג הזה. בריוני הגבעות כבר לא נשמעים לה, והסיכומים שלה מול מערכת הביטחון – בין אם היו כאלה ובין אם לאו – לא מעניינים אותם. אם מועצת יש"ע לא תיקח את הרסן לידיה, כבר אי אפשר יהיה למכור איתה סוסים בעתיד באותה קריצת עין מפורסמת.
וזוהי רק ההתחלה. שכן, מדינת ישראל בעצם כבר נערכת לעידן שלאחר סדאם חוסיין. אחד הניצנים של "היום שאחרי" היא תכנית "מפת דרכים" של המימשל האמריקני, בהסכמה אירופית. איך שלא יסתכלו על התכנית הזאת, היא מעין "אוסלו משופר". גם באוסלו דובר על שלבים, על תקופת ביניים עד שהרשות תגיע לבשלות. אז קראו לזה "אוטונומיה", היום קוראים לזה "מדינה פלסטינית עם גבולות זמניים", וכמו באוסלו המקורי, גם כאן, בשלב מסוים יגיע הסדר הקבע. הסכם אוסלו קרס משום שהרשות הפלסטינית לא היתה מסוגלת, לא רצתה, או שניהם גם יחד, להשתלט על הטרור בשלב הביניים. מה שהביא למהפך שלטוני בישראל, שגם הוא סטה מאוסלו.
הסכם אוסלו הוכשל כבר בשלב הביניים. בין השנים 94' ו- 95', בתקופה שבה עוצבה האוטונומיה היו פיגועי טרור והתפרעויות גדולות, שהחלו עם "נערי גבעות" והסתיימו ברצח רבין. ביריוני הגבעות של היום, ממש כמו אז, מסמנים את אותו תהליך מידרדר שלא יאפשר שום הסדר מדיני שפירושו פשרה טריטוריאלית.
בחוות גלעד החל הקרב על היום שאחרי סדאם. חוות גלעד היא תזכורת, חיוורת אולי, לעומת מה שעלול להתחולל כאן כשנגיע לרגע האמת של הסדר מדיני בחסות אמריקנית אירופית. אם תופעות חוות גלעד כאלה לא יטופלו עכשיו בתקיפות – זה יהיה הרב היותר מסובך בעתיד. ההיסטוריה לא ממחזרת את עצמה אחד לאחד, אבל התהליכים דומים. אלוהים ישמור אם גם הפעם זה יסתיים עם שלושה כדורים בגב.