פאייה שחורה עם אוהֵד (וכסוף השיער)
הדואט עם האוהד שדרג את אנה לפעמיים בשבוע: מעתה גם בימי חמישי. בין לבין, ביישוב גלילי קטן, היא מסבירה שלא תהיה מג ראיין לעולם, תוהה את מי תזמין לפאייה בביתה, אבל לפני הכל מפתיעה - ומגלה עוד פנים לאהבה
איך אפשר בכלל להתחיל להודות לכם על אשד התגובות המעודדות, המלטפות, שגרמו לי ולרבים וטובים ב-ynet לפזר השבוע כמות גדולה מן הרגיל של חיוכים טובים? איך אפשר לומר פשוט תודה, כשבעצם הייתי רוצה לחבק כל אחד ואחד מאלה שקראו או בישלו, הגיבו והחזיקו אצבעות?
העורכת זימנה אותי לשיחה. "מעכשיו פעמיים בשבוע", אמרה. "ונעשה מתיחת פנים למדור שלך. נקרא לו: 'אנה וגנר – אהבה ואוכל', ואם במקרה את מתאהבת, בבקשה להודיע לי, כי כשאת מתאהבת נשרף לך המוח, ויחד איתו – כל מה שיש בסיר".
הנהנתי, קצת מבוישת. היא מכירה אותי היטב. בריכות התכלת השוקטות של עיניה רואות וזוכרות הכל. היא רכנה אל מסך המחשב שלה, העלתה דפדפן נוסף, הרימה גבה והישירה מבט אלי: "פעמיים בשבוע, בתנאי שתסבירי את עצמך. מה בדיוק קורה עם כסוף השיער?"
חדי העין מביניכם אולי הבחינו בכך. לפני כמה שבועות סיפרתי בקיצור נמרץ על איש כסוף שיער, שמעדיף לאכול דברים פשוטים כמו קישואים ודג בקלה, ועל כך שבאהבה כדאי לבשל למען הזולת, לא למען טיפוח האגו הקולינרי. כן, אני כבר אוהבת את כסוף השיער. לא, זו לא התאהבות. החיים שלי הם הדבר הכי רחוק מקומדיה רומנטית בכיכובה של מג ראיין ולא חשוב מי עוד. בשבועות הקרובים אשתדל להסביר את ההבדלים בין אהבה, התאהבות, פנטזיה רומנטית ותשוקה פשוטה, ויש הבדלים, ואני מקווה שהם יובהרו דרך מתכונים.
כסוף השיער, איפוא: הוא הופיע בחיי עם מיכל פלסטיק מלא בתאנים מסגילות, מתפקעות מרוב שמחה, שגדלו על העץ של אמא שלו. בתאנה הראשונה שבצע והגיש לי, בלי מלים מיותרות, יכולתי לראות בעיניו שהוא יודע ומבין עד כמה התאנה אירוטית, והוא מחכה לראות אם גם אני מבינה, אז חייכתי ואכלתי בנימוס. אבל העיניים שנפגשו כבר דיברו אלה אל אלה. שלו חומות-שחרחרות, יפות כזיתים שזה עתה הבשילו על עץ, קורנות באותו זוהר עמום ומתמיד של נדיבות שתראו בפרי עץ הזית, אם רק תתבוננו בו היטב, בלי להרכיב עליו פנטזיות קולינריות מיותרות.
דיברנו הרבה וחייכנו הרבה, ומצאנו שאנחנו דומים ושונים במידה שמרתקת ומלהיבה את שנינו. נדמה לי שהמכנה המשותף החשוב ביותר שלנו הוא סוג מסוים של הנאה מעצם קיומו של הזולת. ומאוכל.
בפעם הראשונה שאכלנו ביחד, ישבנו תחת עץ פקאן מצל ביישוב קטן ויפה בגליל. הגיעו גבינות עזים מצוינות ולחם חם מעשה-בית, והוא חייך ובצע לי מן הכיכר ומרח מעט לבנה על הפת, וקם מכסאו ואמר "סלחי לי רגע", והתבוננתי בגבו הרכון לשיח רחוק ממני. כששב, היו בידיו עלי זעתר רעננים, שהספיקו בדיוק לעיטור פת הלחם שלי בטעמים חריפים-מרירים של בוקר סתווי. הוא חייך ולא אמר כלום. מה צריך לומר בכלל?
אחר כך לקחתי אותו אל נמל הבית שלי, כי סתו ותקווה לגשם מתחברים אצלי לא למראות רומנטיים של זוג מהלך יד ביד בשקיעה בין כרמים בפרובנס, אלא דווקא לקדירות מהבילות של פירות ים. מה לעשות, אני לא מג ראיין. ואתם יודעים מה? אני גם לא רוצה להיות מג ראיין. אף פעם.
בארוחה הזאת כבר לא היינו זקוקים לצלחות נפרדות. הוא קילף את החסילונים והניח אותם לידי, ובידיו היפות שלף מולים בשרניים מקונכיותיהם, וככה, עם אצבעות נוטפות עסיס ניחוחי, הסיע אותם בנחת אל בין שפתי. פעם אחת שאל בשקט: "מה זה מזכיר לך", וכמובן שאמרתי לו. אתם יודעים מה זה מזכיר: לא תמיד יש צורך במלים מפורשות, נכון?
ואחר כך סיפרתי לכסוף השיער על אוהד מושבע. והוא שמח והתרגש איתי; ולאוהד סיפרתי על כסוף השיער, והוא מבין לגמרי, ושניהם ייפגשו, ממש בקרוב, אצלי בבית, על טס גדול ומהביל של פאייה שחורה, ובחוץ יהיה גשם, ובבית יתנגן השיר הכי יפה בעולם, "תודה לחיים" מפיה של מרסדס סוסה, ואני אהיה לגמרי מאושרת, בכלל לא מאוהבת – ומשום כך אני יכולה להבטיח לעורכת שהפאייה תהיה מושלמת.
ומה יקרה אחר כך, אתם שואלים. אני באמת לא יודעת, אבל כשאדע – תדעו גם אתם. בינתיים, שניהם כבר יקרים לי. בינתיים, חיי שלושתנו טובים יותר במעט, מעט מאוד, אבל גם מעט זה חשוב, בזמנים קשים כמו אלה. ועכשיו, ברשותכם, נלך לשוק ונקנה מצרכים לפאייה.
וזה מה שנביא הביתה, לפאייה לארבעה אנשים חייכניים ורעבים:
1/2 קילו שרימפס, מופרדים מראשיהם אך לא קלופים
1/2 קילו ראשי קלמרי
4 סרטנים
1/2 קילו מולים, רצוי ניוזילנדים מזן Greenshell. יש בחנויות דגים, יש במרכולים הלא-כשרים שמשרתים בעיקר את האוכלוסיה הרוסית. אלה הכי דומים למולים הכרסתניים של ספרד.
ראש לוקוס, ואם זה מגעיל אתכם – אז שני זנבות של לוקוס. בשביל ציר הדגים.
ממוכר הדגים בקשו שישקול לכם בערך 200 גרם של דיו. מדיונון, כמובן. זה מה שיצבע את הפאייה בשחור, אבל זה לא הכרחי. גם בלי הדיו יתקבל טס עשיר בצבעוניות.
זהו, גמרנו לקנות ניחוחות של ים. ועכשיו לניחוחות אדמה:
3 גזרים גדולים ויפים
צרור עלי סלרי אמריקני, זקופים וטריים
ראש שום
2 פלפלים צהובים
2 פלפלים אדומים
3 בצלים
1/2 קילו אפונה טריה, או כוס אפונה קפואה של סנפרוסט
זר פטרוזיליה
3-4 גבעולי טימין
20 חוטי זעפרן
כפית כורכום
כוס שמן זית משובח
מלח, פלפל גרוס טרי
5 גרגרי פלפל אנגלי
3 עלי דפנה
2 כוסות אורז. הספרדים משתמשים באורז פרסי מוארך, אני דווקא אוהבת אורז עגול במנה הזאת, אבל אם משתמשים בו – אני שוטפת אותו היטב, 3-4 פעמים, כדי להיפטר מחלק מן העמילן, ושלא ייצא דייסתי.
שנחגור סינרים ונתחיל לעבוד?
נכין ציר דגים ופירות ים: בסיר גדול, בשום אופן לא סיר אלומיניום, מניחים גזרים מקורצפים אך לא קלופים, 2 בצלים חתוכים לפיסות גסות, צרור עלי סלרי, זר פטרוזיליה, 6 שיני שום, ראשי דגים וראשי שרימפס.
מודדים 2 ליטר מים, 8 כוסות בערך, ויוצקים לסיר. מביאים לרתיחה ומקפים. מוסיפים פלפל אנגלי ועלי דפנה, מנמיכים להבה למינימום ונותנים לציר להתבשל 40 דקות ללא מכסה, כדי שהניחוח ישגע אותנו.
כעבור 20 דקות מוסיפים זעפרן וכורכום ומערבבים. נגמר? מסננים, משליכים את תוכן הציר לפח ומקבלים נוזל יפה, שבו נבשל עוד מעט את האורז.
אורז
בסיר בינוני, מחממים 3-4 כפות שמן זית, קוצצים בצל אחד ומשליכים למחבת. מזהיבים היטב אך לא משחימים. מוסיפים 2 כוסות אורז, מערבבים היטב, מטגנים דקה על אש נמוכה, כך שכל האורז יצופה בשמן ובבצל. מוסיפים מעט מלח, 5 כוסות ציר דגים, או 4 כוסות וכוס דיו, מביאים לרתיחה, מנמיכים להבה למינימום, מכסים את הסיר ומבשלים בין 15 ל-18 דקות. פותחים את הסיר, על האורז מניחים את האפונה – טרייה או קפואה – שתתבשל מאדי האורז. מכסים שוב ומניחים בצד.
ירקות
במחבת, מחממים 4-5 כפות שמן זית, מוסיפים פלפלים חתוכים לקוביות לא גדולות, את גבעולי הטימין, מעט מלח ופלפל – ועזי הנפש יוסיפו טבסקו. גם כסוף השיער וגם אוהד מושבע מתים על חריפות במידה שמרגשת אותי. מטגנים-מערבבים כחמש דקות, עד שהפלפלים רק מתחילים להתרכך. או אז מוסיפים 5-6 שיני שום, וכל המרבה הרי זה מאוד משובח, ומטגנים ביחד כדקה. מניחים בצד.
פירות ים
בסיר ממש גדול, מחממים 5 ליטר מים עם שתי כפות מלח. משליכים פנימה את הסרטנים ומבשלים 7-10 דקות, תלוי בגודלם. מוציאים בזהירות מן הסיר בעזרת מרית מחוררת. מניחים בצד. אל אותו סיר עצמו משליכים את המולים ומבשלים 3-4 דקות. מוציאים ומניחים בצד. כעת משליכים את השרימפס ומבשלים בערך דקה וחצי, או עד שהם נהיים ורודים-כתומים ומתקפלים קצת לתוך עצמם. מוציאים, מניחים בצד. ועכשיו משליכים פנימה ראשי קלמרי ומבשלים לא יותר מ-30 שניות.
גמרנו. היה מסובך? נכון, מסובך. אפילו מאוד מסובך. ככה זה באהבה. בהתאהבות הכל קל יותר. מרחפים על ענן, אוכלים במבה ומפנטזים על חיים כמו של מג ראיין, ועל איך אפשר להלביש חיים כאלה על הפרטנר הנוכחי. אבל אנחנו במקום אחר, ועוד נותרה מעט עבודה.
מלאכת ההרכבה
מחממים תנור ל-180 מעלות. מוצאים טס גדול, יפה וחסין-תנור, מורחים במעט שמן זית, מסדרים יפה את האורז והאפונה ומחביאים בתוכם מולים, שרימפס וראשי קלמרי. מעליהם מפזרים את פיסות הפלפלים והשומים, וממעל מניחים את הסרטנים שלנו.
שולחים את כל הכבודה להתחממות בתנור, עניין של שבע-שמונה דקות.
אומרים gracias a la vida, תודה לחיים, ואולי אפילו שותים משהו. לחיי האהבה? למה לא, בעצם.
פאייה. תודה לחיים!
מומלצים
