מדינה בוואדי

ארץ הדגן

ואדי ערה הפך בשנתיים האחרונות לגיא הריגה. משל היה לארץ הזית כולה, שבהתקף טירוף הפכה לבית מטבחיים.

אחד הדברים המכאיבים ביותר בוואדי הזה הוא יופיו: עמק של תבואות, עצי זית, בוסתנים עמוסי פרי בשל, טרסות מדורגות, מרבדי רגבים מוריקים ושקיעות אדמדמות. פרובנס. הנופים הגלותיים והקסומים הללו כמו מקוממים, שעה שסביב הכל מפויח והמום כאב ופחד. החיטה כמאמר השיר תמיד צומחת שוב ומחזור הטבע כמו מסרב להיפגש ולהזדהות עם מחזור הדם. ואולי יש מי שיופיו של הוואדי הוא העוגן היחיד שלו בתוך הטירוף. אולי בגלל שהוואדי לא יהודי ולא ערבי. הוא אינו נוטל חלק במלחמות הרועים הפרועות שגלשו אל מורדותיו. הוא רק צופה בהן.

אבל האמת שקצת קשה, אפילו אטום, לראות כאן נופים. קל יותר להבחין בסבל. ארץ כורעת תחת סבל. סבל שכיסה הכל.

ארץ המחסומים

הגדה המערבית, כאשר אינה נתונה בעוצר, היא פקק תנועה אינסופי. אלה מבקשים לעבור לכאן, ואלה שבים משם. לרוב ללא קובלנה, בכניעה לכל לובש מדים, באימה מפני כל רשות, מי בתחנונים ומי בשתיקה, ויש גם בזיק של כבוד עצמי ויש בהתבטלות. ההמתנה תמיד ארוכה ולמודת סבל, ותמיד ההידחקות לשוליים עד שיעברו הכלים הכבדים, ועד שייבדקו בחשדנות כל הניירות וכל הרשיונות, ועד שיניחו לפסוע עוד פסיעה באותו מסע איטי שהשם ישמרנו מהתנסות בו אי-מתי. ותמיד כמה עיני ילדים מבועתות מציצות מבין המיטלטלים. זוהי ארץ המחסומים, ואלה הן תעשיות המשטמה.

חוץ לארץ

קריית הממשלה היא חוץ לארץ. מקום מנותק. שם ממשיכים לעסוק בדרכי התגובה. הענישה היא תגובת שיגרה מורגלת, ואולי גם מס כניעה לחלק מדעת הקהל המבקשת שהפלסטינים "יידעו להם". כאילו שטרם ניסינו וחזרנו וניסינו הכל כולל הכל. כבר הפצצנו, הרסנו, גירשנו, רמסנו והפחדנו, והטרור נמשך.

מקבלי ההחלטות חסרי אונים ונעדרי כל השראה ותעוזה. אין בהם את היכולת לפענח את מפת התהליכים שמתחת לחוטמם. על כן הם נכנסים פעם אחר פעם למחסן הגרוטאות ושולפים ממנו עונשים חלודים ובלתי יעילים, ושוב הרג והרס והפצצות וכאב, וחוזר חלילה.

מעולם לא כיהנה בישראל ממשלה גדולה כל-כך, עם טוענים לכתר רבים כל-כך, עם מצבורי אגו, יומרה ויוהרה ענקיים כל-כך, ומאידך, עם אימפוטנציה מוחלטת כל-כך והעדר הישגים כלשהם. אפילו לצנוע שבעמים מגיע יותר.

סביב שולחן הממשלה אין ולו אחד שמרהיב עוז להציע את חידוש ההידברות עם הפלסטינים - צעד שיכול לשנות דרמטית את כל האקלים המדיני.

בכל זאת חלפו שנתיים מסויטות ומדממות מאז כשל ערפאת פוליטית ומוסרית בהחלטתו להמיר את המו"מ המדיני בכאוס. זוהרו עומעם, כוחו נחלש, בפוליטיקה הפלסטינית התעורר שיח ביקורתי על דרך האלימות וגם האשראי הבינלאומי ממנו נהנה עד קמפ-דייוויד הצטמצם מאוד.

שני העמים יגעים, מוכי ייאוש ונעדרי אשליות באשר לכושר הוויתור האחד של השני. אפשר אפוא לחזור לדבר.

בינתיים החברה מתפוררת. בכל יום לפחות ופחות אנשים יש בשביל מה לקום בבוקר ולאן ללכת. אלה שנותרה להם עבודה מגלים שהיא שווה פחות, וברחובות מושלים האשפה, המוות ותחושת חוסר התוחלת. לכל אלה אין ממשלה.

סתם יום של חול

כבר 35 שנה מבשרים קרייני החדשות ברדיו, כמעט מדי יום, על העוצר שצה"ל הטיל באחת מערי הגדה או בכמה מהן, אחרי שהשליכו שם אבנים והתפרעו. מעורר פיהוק.

כבר 35 שנים מביאים העיתונים כמעט מדי יום ידיעות על תושבי מחנות פליטים שנפצעו או נהרגו מאש חיילי צה"ל וששלטונות הצבא בדקו וחקרו והגיעו למסקנה שהחיילים פעלו לפי הנהלים. ברור. איש הרי לא מעלה בדעתו אחרת.

כבר 35 שנים שהקריין מבשר שאוניברסיטאות ביר-זית ואל-נג'אח נסגרו כדי למנוע הפרות סדר. מי בכלל זוכר שפתחו אותן.

קוצר רוח

העולם הקולוניאליסטי עבר מהעולם, אם כי עבר זמן רב עד שחלף. אנחנו פשוט התחלנו עם זה נורא מאוחר. בספרטה נמשך הכיבוש שש מאות שנה, צרפת שלטה באלג'יריה מאה שנה ובאירלנד נמשך המאבק שלוש מאות שנה. כך שאולי כל הדברים האמורים אינם אלא ביטוי להעדר פרספקטיבה היסטורית ולקוצר רוח קיצוני ותבוסתני. אפשר בעצם להמשיך.