לנו או לצרינו

באופן לא מפתיע בירכו מדינות המערב את ממשלת רוסיה על החלטתה לפרוץ בכוח לתוך התיאטרון במוסקבה, שעליו השתלטו עשרות טרוריסטים צ'צ'נים בפיגוע המיקוח הגדול בהיסטוריה. משרון ועד שרדר, כל מנהיג רואה את מה שקרוב אליו; וכל מנהיג שארצו נתונה תחת איום מוחשי או אפשרי של טרור, שמח על מסר חד-משמעי של אי-כניעה. את המחיר – כתשעים הרוגים מקרב בני הערובה, בספירה לא סופית – לא המברכים יצטרכו לשלם.

העניין, כמובן, עמוק מזה. הלך רוח מלחמתי שולט בעולם שאחרי 11 בספטמבר 2001. מג'ורג' וו. בוש ועד חלקים נכבדים בציבור הישראלי, רבים מאזרחי המערב משוכנעים שאנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבויות, בני האור של הדמוקרטיה נגד החושך האיסלאמי. כל פעולה של ארגון טרור, יהיו סיבותיה מקומיות או גלובליות, נתפסת במסגרת מלחמת החורמה העולמית הזו. כל ממשל וכל מתנגד לממשל נתפס על-פי אמת המידה של "לנו או לצרינו". ובמלחמה, כידוע, לא סופרים הרוגים. קודם כל חותרים לניצחון.

במלחמה גם לא מבקשים הסברים לצדקתה או ליעילותה של פעולה בודדת. בימים הקרובים עוד יתבררו בוודאי פרטים נוספים על הפעולה, כולל השימוש בגז – שעל פי עדויות הרופאים פגע קשות בחלק מבני הערובה. יתבררו טוב יותר גם הסיבות לעובדה שבקרב הכוח המחלץ עצמו לא היו נפגעים – דבר המרמז אולי על היעדרה של סלקטיביות בירי, המאפיינת פעולות חילוץ ויש בה סיכון רב יותר לכוח הפורץ. ספק אם הפרטים האלה, גם אם לא יחמיאו למבצעים, ישנו את התמונה: במלחמה, להבדיל מפעולה הנתפסת כאירוע בודד ונקודתי, גם החלטה שנויה במחלוקת (ועדיין לא ברור אם היו כאן החלטות כאלה) אינה מעוררת דיון ציבורי מיידי. קודם כל מנצחים.

הלך הרוח הזה מעיד על הנחישות שלה נזקקים הלוחמים בטרור כדי להתמודד עם יריב ערמומי ואכזר. מנגד, הוא יוצר מצב שבו אין גוונים, אלא רק שחור ולבן, מצב שמקשה על קריאת המציאות. ייתכן בהחלט שהטרוריסטים הצ'צ'נים מקבלים סיוע מגורמי טרור בינלאומיים, אבל ספק אם יש להם אידיאולוגיה אנטי-מערבית גלובלית מהסוג הבין-לאדני. בלי להצדיק את המעשה הברברי שלהם, ספק גם אם אפשר לראות במלחמתה של רוסיה בצ'צ'ניה מאבק של בני אור בבני חושך. אם יזרז פיגוע התיאטרון עסקה מהסוג שביקשה מוסקבה מוושינגטון – אנחנו נתמוך במלחמה בעיראק אם תעצמו אתם עין ביחס למה שאנחנו עושים בצ'צ'ניה – יימצא המערב תומך במעשי אכזריות ובפשעי מלחמה, המבוצעים שם כבר שנים.

השורה התחתונה של המגה-פיגוע הזה היא מורכבת. רף ההעזה והאכזריות של הטרוריסטים בכל העולם עולה גבוה יותר בכל פעם. כמות הטרוריסטים הצ'צ'נים שהשתתפו בפיגוע וארגונם מעידים על רשת נרחבת, על תכנון מדוקדק ועל אמצעים רבים. מחקיהם האפשריים יושפעו, יש להניח, מסדר-הגודל האדיר של הפעולה עוד יותר מאשר מהנחישות של הממשל הרוסי או מעצם העובדה שכל המחבלים נהרגו.

ישראל למדה על בשרה שגם מדיניות עקבית של אי-ניהול משא-ומתן, ואפילו סדרה של הצלחות בפעולות חילוץ והשתלטות, אינן גורמות לירידה במוטיבציה של טרוריסטים.

נדמה שאפשר להגיד בוודאות רק שני דברים: קשה להיות מנהיג הנדרש לקבל החלטות בסדר-גודל וברמת מורכבות שכאלה. לא פחות מזה קשה להיות אזרח בעולם שבו נוסעי אוטובוס או מבקרים בתיאטרון הפכו להיות אנשים המהמרים על חייהם. 90 בני אדם, שיצאו בערב ליהנות מהצגה פופולרית, לא ישובו עוד הביתה; יש משהו מעוות ומדכא בעולם שבו דברים כאלה קורים.