הכוח הלבן

כאשר ריח עז של מוות ואשפה נישא בחוצותיה, ותחושה חריפה של ייאוש וגוויעה עומדת באוויר, הולכת ישראל לבחירות. שפופה ושפלת רוח היא הולכת. הבחירות הללו נכפו במידה רבה על החברה הישראלית, וספק אם היא הולכת ליטול בהן חלק באופן ערני. לא מן הנמנע ששיעורי ההצבעה הפעם יהיו זעומים מאי-פעם. הציבור תשוש וחסר אמונה במתיימרים להובילו. ובכל זאת, בבחירות הללו עומד ליפול דבר: הרב תרבותיות שאפיינה את הפוליטיקה הישראלית בשני העשורים האחרונים עלולה להתחסל.

כפי שהדברים נראים עתה, מפלגת העבודה הולכת להעיף את בנימין בן-אליעזר ולהמליך תחתיו את מצנע. האלוף במיל' וראש עיריית חיפה ("מפא"ילנד"), הוא התקווה הלבנה התורנית של "העבודה". אנשי ההון כבר תומכים בו, האינטליגנציה בדרך, ורק העם חסר. כסף קטן. לפואד אומרים למעשה חברי "העבודה": עם שם ופרופיל כמו שלך, לך תתמודד על ראשות הפת"ח.

מי שטוען שפואד אינו מקבל אשראי על שום השותפות המשחיתה בממשלת שרון או בשל ניציותו כביכול, עושה שקר בנפשו. רובם המוחלט של תומכי "העבודה" הרי חייבו את ממשלת האחדות. חיים רמון אף ניסח את העקרונות לשיתוף הפעולה. אשר לניציותו של בן-אליעזר, הרי שהוא ניצי בערך כמו שביילין חם, עממי, בלתי-אמצעי וכריזמטי. כל ההגדרות הללו מופרכות. בן-אליעזר תמך בקמפ-דייויד של ברק ובטאבה של ביילין באופן מוחלט.

לפני יותר מעשרים שנה היה פואד בן-אליעזר ממקימי תמ"י – תנועת מסורת ישראל – המפלגה הראשונה שקמה על רקע גילויים של אפליה וקיפוח עדתי. פואד היה משוכנע שהסיפור הזה נגמר ושהכל פתוח. איזה נגמר, מה נגמר?

זה זמן הרטרו

"שינוי" בגרסתה התוקפנית והמיליטנטית קמה אך לפני שלוש שנים, בבחירות 99', עם הצטרפותו של לפיד אליה. קודם לכן הייתה מפלגה בורגנית, קטנה ומתונה, שהשתלבה במרצ ולא עוררה הרבה רעש ומדנים. עם השתלטותו של לפיד על "שינוי" הפכה זו לקבוצה הריאקציונרית והדוחה ביותר במארג הפוליטי של החברה הישראלית. לפיד הפך את "שינוי" ללהקה של בבונים לבנים מוכי משטמת חרדים, ובעיקר, גם אם באופן נסתר יותר, מזרחיים.

ב-99' יחסי דתיים חילוניים ישבו חזק על האג'נדה, ואילו היום הנושא מת, ובכל זאת "שינוי" על הגובה. למה? משום שמערכת הבחירות הנוכחית היא עדתית. לפי שעה רק ב"סאב-טקסט" שלה, אבל לפיד יתקשה לשלוט על עצמו לאורך זמן, וגם ממפלגת העבודה ומשאר החוגים הפוליטיים תפרוץ האירופוצנטריות.

"שינוי" ממצבת אפוא את עצמה כסמן ימני, כראש חץ של "ישראל הלבנה, הוותיקה והמייסדת", המבקשת לבצע קאמבק. הנה אם כן גם החיבור בין שרה'לה שרון (לשיר זה כמו לשבור פסנתר) לבין טומי לפיד. כולם חוזרים. כל העבר עוד לפנינו. זה זמן הרטרו. מכאן עדנתה של "שינוי", חרף מותו של הקיטוב הדתי-חילוני. למעמד הבינוני האשכנזי, הסובלני, אסור להתפתות אחר התבשילים המבחילים שקודחים עבורו לפיד ושות'.

רק ש"ס

אז מה היה לנו: מפלגת העבודה אחרי בקשת הסליחה מעולי ארצות ערב, אחרי הרומן שלה עם דוד לוי ואחרי הפרק הקצרצר (התאונה), של פואד כיו"ר מפלגה - חוזרת לעצמה. בליכוד, שרון ככל הנראה ייבחר, אותו שרון שבנו עמרי כינה את המזרחיים "אינדיאנים".

כל הקולות, התנועות וההתארגנויות מסמנות אי נחת גוברת מהרב-תרבותיות של החברה והפוליטיקה הישראלית, בעיקר מהכוח שצברו בה המזרחיים, ובפרט באמצעות ש"ס.

האמת היא שנכון להיום אין לפרולטריון המזרחי בית פוליטי חלופי לש"ס. עם כל הבעייתיות של ש"ס: הדגשים התורניים החזקים מדי, הדגשים הסוציאליים החלשים מדי, האופי הניצי התקיף מדי – עדיין למזרחיים אין תקומה בלעדיה. כוחה גם מעלה את מניותיהם של מזרחיים במפלגות אחרות (אפילו לפיד מחפש משת"פ), ואולי אף במוקדי כוח מחוץ לפוליטיקה. בלי ש"ס - המזרחיים אבודים. "ישראל הישנה והטובה" של שרון-מצנע-לפיד, לא תותיר להם פירור.