להיפרד מהעיר העתיקה

הנה לכם פרדוקס ראוי: ישראל מחזיקה בכל ירושלים כבר רבע מאה, אך שום מדינה בעולם (להוציא שתיים נידחות) אינה מכירה בה כבירת מדינת ישראל, וכנראה גם לא תכיר. אם נחלוק אותה עם הפלסטינים, יכיר סוף סוף העולם כולו, כולל מדינות ערב ומדינות האיסלאם, כי ירושלים היא בירת ישראל. זהו הלקח הראשון שצריך לזכור כל אחד שירושלים כבירת ישראל באמת חשובה לו.

מעיון בתנאי הפתיחה של ערפאת למשא ומתן בנוגע לירושלים, כפי שפורסמו השבוע, אני יוצא דווקא מעודד. תנאי הפתיחה מעידים כי ערפאת נכון לפשרה היסטורית בירושלים, שמשמעותה חלוקת ריבונות בין ישראל לרשות הפלסטינית בירושלים, תוך השארת העיר פתוחה ונגישה לכל. צריך לזכור כי ערפאת חורג בכך מן הקונצנזוס הערבי – במסגרתו השיבו לעצמן לבנון ומצרים ריבונות מלאה ומוחלטת על השטחים שנכבשו מהן, וכיוון דומה מסתמן גם עם סוריה.

ערפאת מבקש שהשכונות הערביות בירושלים, כולל העיר העתיקה והמקומות הקדושים, יימצאו בריבונות פלסטינית, להוציא הרובע היהודי, הכותל ושער האשפות, כמו גם השכונות והערים היהודיות שבמזרח ירושלים (כמו רמות, גילה ומעלה אדומים). אני מעריך שבסופו של דבר תתחלק העיר העתיקה בין שתי ריבונויות, וקבוצה גדולה יותר של שכונות יהודיות יישארו בריבונות ישראלית במזרח ירושלים. זהו פתרון טוב שיוכל להאריך ימים ולא יאיים לפוצץ את הדו-קיום הישראלי-פלסטיני העתידי. פתרון כזה יוצר תלות בין שתי הבירות – זו הישראלית וזו שעליה יכריזו הפלסטינים כירושלים "שלהם" – ותלות זו היא הערובה הטובה ביותר שהניסוי יצליח. בפועל, תחל כאן ריבונות ישראלית ותסתיים ריבונות פלסטינית בלי שאיש יראה זאת בשטח. האם מישהו יודע היכן נגמרת הריבונות של רמת גן ומתחילה הריבונות של גבעתיים? האם למישהו זה איכפת?

פתרון מעין זה, של ריבונות כפולה אך עיר פתוחה ומשגשגת כלכלית, טוב מכמה בחינות. הוא מתאים לכלל הנכון בהתייחסותנו לפלסטינים ולשכנינו בכלל: לא עוד שליטה ישראלית ישירה אלא קשר של רשות מול רשות. תנו להם לשלוט בעצמם – הרי מזרח ירושלים היא כידוע בירת המחוז של הגדה המערבית. שנית, כך יעברו אל הרשות הפלסטינית כ- 100 אלף ערביי ירושלים, ומבחינה דמוגרפית הדבר יתרום לקיבועה של ישראל כמדינת העם היהודי. ושלישית, סוף סוף אפשר יהיה לראות פיתוח בשכונות אלה, שהיום רמת ההתייחסות המוניציפלית אליהן עלובה.

ומה באשר להיבט הבטחוני? הפתרון של רשות מול רשות מאפיין את הסכם אוסלו כולו, והוא גם המפתח לסיום הסכסוך בן 100 השנים בין התנועה הציונית לפלסטינית. זהו כיום המצב במוקדי תפר אחרים בינינו לבין הרשות הפלסטינית, והוא רק יתעצם בעתיד, עם הסדרי הקבע. איני רואה סיבה שלא יחול גם בירושלים – דווקא בירושלים, שהיא סימבולית ויקרה לשני הצדדים, כך שפגיעה בבירה הישראלית משמעה גם פגיעה בבירה שלהם. לראשונה, גם להם יש מה להפסיד.

עמדת ישראל היא שיש לדחות את פתרון בעיית ירושלים לעתיד, מחשש שסוגיית ירושלים תפוצץ את כל השאר. אני גורס הפוך: לנוכח הנכונות הפלסטינית הברורה לפשרות, כדאי לקיים את המו"מ על ירושלים כבר בשלבים הראשונים. הצלחה שם תקרין באור חיובי על המשא ומתן כולו.

ד"ר גיא בכור הוא משפטן ומזרחן מהמרכז הבינתחומי, הרצליה