מיתוס רבין
ניכוסו של זיכרון רבין ל"טובת" מחנה אחד פוגע ביכולתנו האזרחית-לאומית להפיק את הלקח הראוי ממותו
מאז נרצח, נוכס יצחק רבין ז"ל על-ידי מחנה השמאל, והפך מיתוס מגייס של השלום. השמאל טעה בכך, ואין זו טעותו הראשונה. במקום להפוך את דרך השלום לנחלת הכלל, הצטרף השמאל לתהליך הפרטת הזהות הישראלית והשבטולוגיה. הוא הפך את זיכרון רבין לנושא בלעדי השייך ל"כוחותינו", והזוכה לביטוי בכיכר רבין אחת לשנה. לנגד עינינו ממש, ובאופן מודע, אנו מכוננים בדיעבד את חייו ומותו של יצחק רבין, מיילדים את חומרי חייו מחדש, ומנכסים אותם לצרכינו. הוא בנם של 'רוזה האדומה', ולוחם מהגדוד העברי, שהגן בגופו על הרובע היהודי בעיר העתיקה מפני פורעים. הוריו התגוררו בחיפה, אמו ננשכה בידי כלב בחודש התשיעי להריונה, נסעה להתאושש בבית דודה בירושלים, שם ילדה את יצחק - הצבר המיתולוגי. למרות שמדובר בעובדה ביוגרפית, אי-אפשר להימנע מההשוואה לקורבן ידוע אחר, הצלוב, שמקום הולדתו הועתק, כיאה למשיח, מנצרת לבית לחם.
בהבניית ביוגרפיה מיתית יש ניסיון לנסוק מבשר ודם אל חומרים מיתיים, על מנת להעניק לקורבן משמעות מגייסת. יפה הבלורית והתואר פיקד בפלמ"ח, לחם בירושלים ורבים מחניכיו היו מגש הקסם של מדינת היהודים. המפקד ההרואי של מלחמת ששת הימים משלים כפיקדון-דורות את מה שהחסיר במלחמת העצמאות; המנהיג ששר ההיסטוריה החזירו בפעם השניה לראשות הממשלה, נועד להגשים את ייעודו ההיסטורי בהשכנת השלום; דה-גול הישראלי, שובר עצמות הפלסטינים באינתיפאדה, מתפשר עימם בלחיצת יד היסטורית; הוא משחרר השטחים, והוא משיבם.
והסיום הטראגי – מגלם הישראליות החילונית נפל שדוד בעצרת נגד האלימות, מכדורי מרצח עם כיפה, בצל 'שיר השלום'. בשבוע שבו קראנו את פרשת עקידת יצחק, כמו עקדה "ארץ ישראל" (הדתית ומתנחלת) את "מדינת ישראל " (החילונית והמתפשרת).
האם זיכרון רבין, בדומה לזיכרון ז'בוטינסקי, יהיה גדור בתוך מחנה אחד בלבד של הישראליות? אם נדמה היה בהד יריות האקדח, ובצל ההלם מהרצח הפוליטי, שהנה הולך ונבנה מיתוס–מנהיג קולקטיבי, מזור לישראליות המופרטת ומרפא לקיטוב האידאולוגי, מתברר עתה כי דמותו המיתית המתרקמת של רבין – ההאנשה של תהליך השלום – הייתה תקפה רק ביחס למחצית החברה הישראלית.
בעתיד הנראה לעין עשוי מיתוס רבין להתפתח באחד משני האופנים הבאים: אם תהליך השלום יהפוך נחלת כל הישראלים, יאומץ המיתוס על-ידי הממסד באמצעות הסוכנים הממלכתיים של הזיכרון הקולקטיבי ויודגשו בו יסודות משותפים וצבאיים, יותר ממלחמת ששת הימים, ופחות מהפלמ"ח. אם ייכשל תהליך השלום, מחצית החברה הישראלית תנכס לעצמה את דמותו של רבין, תהפוך אותו לאייקון, תטפח את הריטואל מסביבו ותגייס אותו לתכליותיה הפוליטיות והחינוכיות.
מיתוס הוא סיפור אידיאלי – לא ביקורתי – שחברה מספרת על עצמה: מאין היא באה, ולאן היא הולכת. השאלה לאן הולך מכאן מיתוס רבין היא אפוא השאלה לאן הולכת מכאן החברה הישראלית.
מן הראוי שתוכן המיתוס של רבין יעבור ממימד השלום, העושה סקטורליזציה של הזיכרון ומפחית את יכולתנו כאזרחים להפיק לקח ראוי מן הרצח, למימד רחב יותר (ולטווח הארוך גם חשוב יותר) – מימד הדמוקרטיה. בעניין הזה ראוי להביט בדוגמא האמריקנית: הזיכרון האמריקני של רצח לינקולן לא הופרד לטובת מחנה הצפון בלבד אלא הפך לנחלת כלל האומה האמריקנית. רצח לינקולן היה בעצם מיבחנה של החוקה האמריקנית ושל האומה האמריקנית כולה. ובאותו האופן, זיכרון רבין חייב להפוך לנשימת אפה של הדמוקרטיה הישראלית. צריך להימנע ממיסודה של תפיסה מוטעית כאילו רק חלק מהישראלים מעוניין בשלום, ולהדגיש כי רציחתו מקורה בתרבות של אלימות פוליטית. את התרבות הזו יש להכחיד וזהו עיקר הלקח האזרחי-דמוקרטי מרצח רבין. ויכוח פוליטי לא יעשה באלימות, הכרעות פוליטיות ולאומיות יעשו לא על-ידי כדורי מרצח אלא באמצעות קלפי הצבעה בקלפי, והשיח הציבורי חייב להיעשות מתוך סובלנות. ועל רקע כל זה יש לחנך את הנוער לערך משותף של הגנת הדמוקרטיה.
ד"ר דוד אוחנה, היסטוריון, חוקר במרכז למורשת בן-גוריון בשדה בוקר ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
