ואז נפתח החלון של רוברט
היה זה סוף עידן התום של האינטרנט. אנשים מארבע יבשות, וסנטה קלאוס אחד, הקימו קהילה. אנה וגנר התאהבה. איך מכינים אוסובוקו טעים ולמה לא מבשלים כשמאוהבים
שבוע לפני שהגיע קיבלתי רגליים קרות. "אנחנו נהייה חברים נורא טובים", כתבתי לו, "אבל חוץ מזה לא יקרה בינינו כלום". הוא שלח לי חיוך קטן והציע, "רוצה להתערב?", ואני השבתי, "בסדר, מאה דולר". חלפו שניות אחדות: "לי זה שווה לפחות חמש מאות", כתב רוברט ויין וגנר. סיכמנו, ויכולתי לנשום לרווחה.
רוברט הבליח בחיי בלילה אחד בנובמבר לפני שבע שנים. זה היה סוף עידן התום של האינטרנט, ואני עבדתי שעות ארוכות כל יום באתר אחד של קומפיוסרב שבו אנשים הגיוניים לגמרי מארבע יבשות כתבו ביחד שירי האיקו, ניהלו משחקי טריוויה אידיוטיים אבל מצחיקים ביותר, הקימו קבוצות תמיכה והיו רוויי התרגשות מן הכלי החדש שמציע לרחוקים ונידחים כל כך לחוש שהם ממש קרובים-קרובים. המצע הטכנולוגי איפשר לנו לקיים במקביל פורומים מקוונים ושיחות אישיות בחלונות נפרדים על המסך. לילה אחד, שנינו לא זוכרים את התאריך המדויק, נפתח החלון של רוברט.
השיחה הראשונה נמשכה תשע שעות ועסקה במעמדו של הרוע בתיאולוגיה היהודית. בסופה, האצבעות שלי רתחו מכאב. עד היום אינני עומדת במהירות ההקלדה שלו. למחרת כבר דיברנו בטלפון, לבקשתו, וכששמעתי את הבריטון הלירי העמוק שלו נוסע על הקו מפלורידה לתל אביב, אמרתי מייד: "יש לך זקן, אני יודעת", ולא ידעתי מניין לי. והוא אמר, "לך יש שיער ארוך מאד, נכון?", וצדק. לימים למדנו לקבל בלי פחד את קיצורי הדרך הקטנים הללו, שמתרחשים כמעט תמיד לאנשים שיש ביניהם אהבה גדולה.
תשעה חודשים צמחה האהבה הזאת יום יום בצ'ט ובטלפון, ורק אז נזכרנו שצריך להחליף תמונות. הוא כותב נפלא, ולכן ידעתי היטב כיצד הוא נראה: גם הוא ידע לתאר אותי במדויק מתוך מילותי, אבל הוא לא סיפר לי שהוא איש יפה. התמונה שהזדחלה בנתיבי הטלפון עד למסך שלי גילתה עיני תכלת עמוקות ופנים טובות של ויקינג מזוקן, של סנטה קלאוס, של מי שכבר קראתי לו "עיוני". שנינו ספרנו את הימים ואת השעות עד לשבעה באוגוסט, שאז נדברנו להיפגש בתל אביב. הוא אמר שיבוא לשבועיים.
חברים ליוו את האהבה שלנו בהשתאות ובתמיכה, בסבלנות ובזהירות. בשבוע האחרון לפני הפגישה הם נדרשו לגלות אורך רוח מיוחד, כי אני יצאתי מדעתי לגמרי.
היו נסיבות מקלות: בדיוק עברתי לבית חדש שהשתפץ באיטיות חלזונית, דידיתי בחול שאמור היה להיות רצפת הסלון שלי וקיללתי את אלוהי כל הקבלנים, צ'לו עצבני ניגן בקיבתי מחרוזות של שירי תוגה ונעימות עליזות מדי לסירוגין, ולא הצלחתי לחבר את עצמי לחברת גז בזמן. שלושים שנות בישול, ואני יושבת במטבח ובוכה כמו מפגרת, כי לא רחוק מן הכיריים עומד בלון קטן וכחול של פיקניקים. וכן, התרגשתי ופחדתי וקיוותי ורציתי וחששתי ואהבתי, וכל הדיסה הרגשית הנהדרת הזאת אולי מיטיבה עם הלב המתרונן, אבל לא עם הסירים. אני לא יודעת לבשל כשאני מאוהבת. נשרף לי המוח, נשרף לי האוכל, אין עם מי לדבר.
כך ש"טראפלמן" נחלץ למשימה: כשהוא הבליח כאן לראשונה בתגובות, רציתי לחבק את המסך. טראפלמן הוא ידידי הטוב אורן קנר, וביום הכי מסובך בחיי – כשמטוסו של רוברט איחר רק בתשע שעות, כשדם נטף על קירות המטבח כי הצלחתי לחתוך לעצמי שבע אצבעות, לא פחות – הוא היה שם, ברוגע מופתי ובתבונת כפיים וביעילות שקטה וטובה, והוא זה שהצליח להמשיך לבשל כשהפסקתי. התיישבתי על הספה, מרוחה בדם ובדמעות טפשיות, ואמרתי, "לא יכולה יותר".
"קמפארי", פסק אורן. "אחר כך עוד קמפארי. אחרי זה, מקלחת, מונית – ולשדה תעופה. מק-סי-מום לא יקרה ביניכם כלום, ועדיין תהיו החברים הכי טובים בעולם".
אורן הקפיד לשטוף כלים, לסגור את ברז הגז, להחביא את הבלון מן העין, לנעול את הדלת, לבדוק אם לא שכחתי ארנק. אני הייתי זומבי.
באולם ההמתנה לנוסעים הנכנסים שיננתי את ה"מק-סי-מום" של אורן כמו מנטרה. לאט לאט, כי המטוס שוב איחר בעוד שעה, חזרתי לחיים, וכשסוף סוף ראיתי אותו, את הויקינג שלי, יכולתי אפילו לצעוק בקול רם, "עיוני", ואז להתמסר להילוך האיטי של הנצח שעבר עד שהניף אותי בזרועותיו כאילו הייתי נוצה ונשק לי כאילו כל חיינו עשינו רק את זה.
מתישהו לחש לי, "עוד מעט יעצרו אותנו על התנהגות מגונה בפומבי", ונטל את ידי בידו והלכנו משם ואיכשהו גם הגענו הביתה, ואני, שביקשתי ממנו לא לאכול את תפארת הקולינריה של אל על, שרתי לעצמי את "וולארה" בקולי קולות במטבח בעוד הוא משיל מעליו את אבק הדרכים, וטעמתי את האוסובוקו של אורן ושלי והוא היה הכי טעים שיש, והניוקי הלימוניים הכי אווריריים בעולם, ועוד אצבע אחת נחתכה כשגררתי קליפת תפוז לגרמולאטה, שאותה צריך להכין ממש ברגע האחרון לפני ההגשה, וכשרוברט עלה מן האמבטיה הוא מצא אישה פרועת שיער עם שמונה פלסטרים על אצבעותיה, יחפה ומזייפת באיטלקית, מאושרת לגמרי ומאוהבת מאד.
כשויקינגים מחייכים, העולם נראה מעט יותר בהיר מכפי שהוא באמת. הוא התיישב על הספה ופרש זרועותיו לצדדים ואמר, "בעניין ההתערבות? בואי", ושביב אחרון של שפיות איפשר לי לכבות את הלהבה מתחת לסיר הכתום לפני שרוברט עטף אותי בחומו.
אחר כך אכלנו: בידיים ומצלחת אחת. הוא השמיע המהומים מרוצים מאד, ואני הסעתי ניוקי קטנטנים אל בין שפתיו בשתי האצבעות שלא נחתכו וקראתי לו "אהובי" בהמון שפות, ובעיקר לא במלים.
אחרי שלושה ימים יכלו בני השבט שלי, ועימם אורן, לעמוד מקרוב מאד על עוצמתם וטיבם של חיבוקיו. אחרי שבוע ביקש את ידי מאמא שלי. אחרי שבע שנים, כשים ואוקיינוס מפרידים בינינו לעת עתה, עד ינואר, רוברט שואל אם יהיה אוסובוקו כשיגיע, ואני שומעת את החיוך שלו בטלפון ויודעת בדיוק למה הוא מתכוון. שנבשל לו?
אוסובוקו, לא בדיוק מסורתי אבל טעים, לארבעה
קניות:
2 קילו אוסובוקו עגל, או חזיר, או – תתפלאו – שוקי הודו
צרור עלי סלרי אמריקני
4 גזרים זקופים, רעננים וגאים
2 שורשי פטרוזיליה במצב טוב כמו הגזרים
4-5 גבעולי טימין
3 בצלים
3 עגבניות יפות וגדולות
10 שיני שום
2 בקבוקים של בירה גולדסטאר – 480 מ"ל כל אחד
1/4 כוס שמן זית
מלח, פלפל, כפית סוכר או יותר, לפי הטעם
מעט קמח
חיתוכים:
את האוסובוקו, שיחתוך ידידנו הקצב. את הגזר, שורש הפטרוזיליה והבצל נקצץ לקוביות קטנות, את הסלרי – לגזיזים, את העגבניות נקלף ונקצוץ גם כן, ואת שיני השום נפרוס לפרוסות. נקפיד מאד שלא להתאהב במהלך הקיצוץ והחיתוך, כי זה משאיר כתמי דם על הקירות.
עבודה:
מייבשים היטב את נתחי הבשר במגבת מטבח נקייה. אל תתפתו למגבות נייר שפיסות מהן נדבקות לאוכל. ממליחים ומפלפלים את הבשר, מקמחים בעדינות, מחממים שמן בסיר גדול וכבד ומטגנים בו את הבשר לא יותר משתי דקות לכל צד, רק כדי שייאטם. עושים את זה בשתי נגלות, או אצוות בעברית, כדי שלבשר יהיה נוח, וכדי שהנתחים לא יידבקו זה לזה, יורידו את הטמפרטורה בסיר ולא ייאטמו כמו שצריך.
מוציאים את הבשר מן הסיר במרית מחוררת ומניחים בקערה, שינוח. אל הסיר משליכים בצל ונותנים לו להזהיב. הזהיב? מוסיפים שיני שום, מערבבים ומטגנים דקה אחת. מוסיפים את הירקות – עגבניה זה פרי, אז לא נוסיף אותה בטעות עכשיו – ואת הטימין, מערבבים ומטגנים יחד 4-5 דקות.
מוסיפים את הבשר, על הנוזלים שהגיר לקערה, אל תוך הסיר, ומערבבים שוב בעדינות. מבעבע? מכבדים בשני בקבוקי בירה ומוסיפים מים כדי כיסוי הבשר ועוד קצת. מביאים לרתיחה, מקפים אם צריך – לא תמיד צריך – מנמיכים להבה למינימום, מכסים את הסיר, מבשלים שעה.
בודקים תיבול: בדרך כלל זה רוצה קצת סוכר. אז מוסיפים, וגם את העגבניות הקצוצות מוסיפים, מערבבים, מבשלים עוד שעה או עד שהבשר ממש רך ואפילו כמעט נושר מן העצמות. זהו: אפשר להגיש. עם גרמולאטה, כמובן, שנכין מיד – אבל עוד לפני כן אפשר לשלוח את הסיר, בעשר הדקות האחרונות לבישול, להשחמה בתנור חם, 200 מעלות. זה יצמצם את הרוטב, אבל זה לא הכרחי.
גרמולאטה
משונה, משונה מאד. שום, פטרוזיליה, מלח, קליפת תפוז: מי היה מאמין שצירוף כזה יקפיץ את האוסובוקו כעשר דרגות? האיטלקים, זה מי שמאמין, והם גם המציאו את הגרניטורה התמוהה והפלאית הזאת.
קניות: 5 שיני שום, תפוז אחד, צרור קטן של פטרוזיליה, מעט מלח גס, בערך חצי כפית.
עבודה: קוצצים עלי פטרוזליה – בלי גבעולים –דק דק, ומניחים בקערית. מועכים שום, מגררים קליפת תפוז, מוסיפים מלח. מערבבים היטב. גמרנו. זורים מעל לכל צלחת אוסובוקו. אוכלים, מהמהמים ושרים "וולארה". לא שוכחים להגיד תודה לאורן קנר, "טראפלמן".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
