שמאל טוק

מפלגת העבודה בחרה מנהיג חדש, אבל חוץ מזה – אין חדש. זוהי מפלגה שמסוכסכת כרונית עם קבוצות גדולות מדי בחברה הישראלית: המזרחיים לא משוגעים עליה, הרוסים רחוקים ממנה והדתיים בכלל לא סופרים אותה. ללא דיאלוג ושותפות עם אחת מהקבוצות הללו או עם גורמים משמעותיים בתוכן - אין שלטון. אריתמטיקה פשוטה.

מאז מהפך 77' הצליחה העבודה לנצח פעמיים. פעם אחת ב-92', בדוחק, בפער של 1,500 קולות בקירוב, ובעיקר הודות לפיצול במפלגות הימין, שגרם לו לאובדן של רבבות קולות. את העבודה הוביל אז רבין המנוח, עם קו מדיני מאוד מרכזי ואף ניצי, עם פרופיל ביטחוניסטי ועם שורה של התחייבויות חברתיות ברורות, שגם מומשו.

ב-99' ניצח ברק (והעבודה התכווצה), בזכות בניית קואליציה של כוחות ערב הבחירות: ברק צירף את הדתיים של מימד ואת דוד לוי, פלירטט עם הרוסים וניהל ברחוב הערבי תעמולה א-לה עזמי בשארה.לפני הבחירות חיבק ברק את כולם וקירב רחוקים, אחריהן הרחיק קרובים, התנכר, ופרם בטיפשות את מארג הכוחות שרקם בחוכמה.

ומה יכול מצנע ללמוד מכל זה? שמפלגת העבודה כשלעצמה לא שווה הרבה, כבר הרבה זמן. היא שלד חלוד, אולי קונסטרוקציה שניתן לבנות עליה משהו, ושבהירות מדינית זה יופי, אבל זה לא הסיפור.

לבם לא בשמאל

בארצות העולם מתקשר המושג שמאל לעימות הבין-מעמדי בחברה הקפיטליסטית. שמאל זה תמיכה באיגודים מקצועיים, מאבק שיטתי למען חלוקה יותר שוויונית בהכנסות וברווחים, התנגדות להשתלטות הון זר על נכסי אנוש וטבע מקומיים, פתיחת אוניברסיטאות לבני ובנות הפועלים, ביקורת במחקר, בשירה, בתיאטרון ובספרות – על אופייה המעמדי של החברה. ואילו בישראל השמאל זה יוסי ביילין ודב לאוטמן, וכמובן סוס המרוץ הנוכחי, מצנע.

למפלגת העבודה מניית בכורה בתהליך הפיכתה של החברה הישראלית מחברת רווחה לסניף של הוול סטריט. כבר שנים שהיא תומכת בהפרטה, בפיטורי עובדים ובתחרות פרועה ו"חופשית".

מאז שאיבדה את ההגמוניה השלטונית לפני 25 שנה, התרחשו בארץ כל כך הרבה תהליכים, שכל אחד מהם לחוד, ובוודאי שכולם יחד, יכלו להוות מוקד לפעילות נמרצת של מחאה ואופוזיציה מצד מי שמכנה את עצמה "לייבור". מפעלים נסגרו, קבוצות הון גדולות מוטטו עיירות שלמות, הפועלים ניהלו מאבק מעמדי במובן הבסיסי של המושג: מאבק למען זכות השליטה על גורלם האישי ונגד יכולתו של קונצרן להשליך לרחוב אלפי עובדים בשל גירעון או בשל הסיכוי להשקעה יותר רווחית, נגד הפיכת העובד לכוח אדם לשימוש חד-פעמי המושלך בגמר ניצולו. רבבות פועלים שבתו, שרפו צמיגים, התבצרו במפעלים, נפגעו מאלות המשטרה ומסוסיה ופוזרו בגז מדמיע. הכל קרה כאן, והשמאל לא פצה פה.

מפלגת העבודה טרם פירוקו והפרטתו של משק העובדים אף הייתה בצד המדכא (בני גאון, שגאונותו התבטאה בפיטורים מיידיים של 5,000 עובדי "כור", וב"ליל הכלבים" ב"סולתם" הוא מה שקוראים איש תנועת העבודה. זה הסיפור).

אלוהים אוהב את העשירים

השכירים נותרו לבדם, ללא סיוע. מרסדס סוסה לא שרה את שירם וג'ואן באאז לא העלתה על נס את מאבקם. השמאל הישראלי, שיודע להזדהות עם מוכי גורל בסרטי סינמטקים הבאים מעבר לים – תושבי דרום איטליה, האיכרים באמריקה הלטינית, השחורים בארה"ב – אינו מסוגל לזהות את אותן תופעות כאשר הן מתרחשות בבית השמש, באופקים, בנתיבות, בקריית שמונה, בבית שאן ובחצור הגלילית.

השמאל הישראלי הוא יהודי, אשכנזי, אמיד ומשכיל. הוא רוצה שלום, הוא רגיש לחופש הדיבור ולכפייה הדתית. תענוגות של עשירים. העניים מוטרדים מצרות קשות יותר. מהדת הם לא היו מוטרדים מעולם. הם בדרך כלל תומכיה העיקריים בכל מקום. העניים אוהבים את אלוהים אבל אלוהים אוהב את העשירים. קיים אפוא פער תהומי בין השמאל וצרכיו לבין השכבה החברתית שלה הוא אמור לדאוג.

מי שלא אוהב את החברה שבה הוא חי, מי שלא מסוגל להתחבר אליה ולהזדהות עמה, מי שקרוב רק אצל עצמו ולא מסוגל לדאוג לחלשים ואף לא לזהות אותם, לא יגיע לשלטון. נורא פשוט.