מלחמה ובר שלום

זה קרה לאמיר בר-שלום, כתב צבאי במחלקת החדשות של הערוץ הראשון, בליל שבת לפני שבועיים. בעודו משחק עם בתו נועה (3 וחצי) בביתו שבכפר אורנים ליד מודיעין - פסק זמן נדיר מהמירוץ שלו בין זירות האינתיפאדה - טירטר אחד ממכשירי הזימונית שלו. הודעה על פצועים בקריית ארבע. מייד הפסיק את המשחק עם בתו והעביר למערכת בירושלים הודעה שכדאי להכין צוות. הדיווחים מחברון הוחמרו, ובר-שלום הבין שמעונג שבת משפחתי ייהנה אולי בפעם אחרת. בנקודת איסוף הפצועים בגוש עציון התחוור לו שהפיגוע הזה שונה מכל פיגוע אחר עליו דיווח, והפעם יש לו אליו נגיעה אישית כואבת.
"תוך כדי נסיעה לירושלים התקשרתי למח"ט חברון" (אלוף משנה דרור ויינברג ז"ל, החלל הבכיר בפיגוע הרצחני), הוא משחזר. "במקומו ענה לי הקשר, כשברקע המולה רבה. כששאלתי אותו על המתרחש, אמר שהוא לא יכול לדבר. 'תגיד לי שדרור לא נפגע', ביקשתי ממנו. 'אני לא יכול להגיד לך את זה', ענה וטרק את הטלפון. הבנתי מייד שקרה לו משהו. בהצלבת מידע עם מקורות אחרים התברר לי שאנחנו בצרות. בדרך פגשתי את הרופא שלי במילואים. שאלתי אותו אם ראה את האלוף משנה, והוא ענה 'כן, קבעתי לו את המוות'. הייתי צריך זמן כדי לעכל את זה".
ויינברג ז"ל ובר-שלום היו יחד בקורס מ"פים ב-88', מיטה ליד מיטה. "הוא הגיע לקורס מסיירת מטכ"ל כסגן צעיר, אני הגעתי כסגן מגבעתי. זה היה בעיצומה של האינתיפאדה הקודמת. מאז נשארנו חברים, למרות שדרכינו נפרדו לאחר הצבא. הקשר נשמר גם כשהיה המפקד של אחי דודי והתהדק השנה, כשעברתי מהספורט לתפקיד הנוכחי. זה היה די מובן שבביקורים התכופים שלי בחברון הייתי קופץ ללשכה שלו. חברים".
בר-שלום הורשה להיכנס לזירה בשעה מאוחרת, "כשעדיין היתה שם אנדרלמוסיה, כשדחפורי צה"ל היו עסוקים בהרס המתחם ובמקום היו שרידי הקרב עם כל הדם". היה עליו להתרכז בדיווח הישיר, כשלנגד עיניו כל הזמן החבר שאבד לו. "ההלם היה מוחלט", הוא מספר. "רגשות דומים היו גם לכתבים אחרים במקום, שהכירו אותו פחות. דרור היה קואופרטיבי עם התקשורת. אמר מה שהיה לו בלב. אהבו אותו".

- מה ידוע לך על המיגון שלו?

"בלוויה שוחחתי עם הקשר הקודם שלו, והוא אמר שהיה קשה לשים שכפ"ץ על דרור. גם בלעדיו תמיד היה שקט וקר רוח. אני מניח שכך הסתער בסמטה".
בר-שלום, שנטל על עצמו את סיקור לווייתו של חברו, יוצא לשטח עם שכפ"ץ קרמי. "לא תמיד זה עוזר", הוא אומר. "לפני חודשיים יצאתי עם צוות לג'נין. בתום המשימה, כשקיפלנו את המצלמה, צלף פלשתיני הוריד את הקצין לידי, שנפצע באופן בינוני. זרקו אותנו מהר לתוך ג'יפ ואז כבר עשיתי מה שצריך לעשות במצב כזה וטיפלתי בפצוע".
את נועה בתו, שבאמצע משחק איתה הוזנק לחברון, ראה שוב רק אחרי יממה. "אני מתעקש לקחת אותה לגן וגם להחזיר אותה משם", הוא אומר. "כשאני נעלם לה, היא אומרת 'אבא בטלוויזיה'. אבל מה זה עוזר?".
האינתיפאדה הנוכחית חוללה אצל בר-שלום מהפך אישי. "גם כשהייתי כולי בספורט, גיליתי באופן טבעי עניין בנושאי ביטחון. פעם קצין, תמיד קצין. העסק תפס אותי בדיוק כשחזרתי מאולימפיאדת סידני. האירועים הרבים בשטח הצריכו עוד כתב, בנוסף לכתב הצבאי גור צלליכין, שמילא את מקומו של אלון בן דוד. מצאתי את עצמי נשאב יותר ויותר לתוך העניין, ואת החותמת קיבלתי במהלך מבצע 'חומת מגן'. בהתחלה גויסתי לחטיבה שלי בבית לחם והשתתפתי כרב סרן בקבוצת התיכנון של המבצע. כשזה התחיל, שוחררתי וחזרתי אליו כדי לכסות אותו מהצד הטלוויזיוני. האמת, זה היה מוזר. מצאתי את עצמי מראיין אנשים שבדרך כלל נהגתי להסתער איתם".
מייד לאחר "חומת מגן" חבש את הכובע הספורטיבי שלו והיה בצוות הערוץ הראשון ל"פיינל פור", גמר הכדורסל האירופי, באיטליה. תוך שבוע קיבל הסמכה ככתב צבאי. "אומנם הספורט חסר לי", הוא מציין, "אבל הגעתי למצב שבו לא יכולתי יותר לרקוד על שתי החתונות. כשאתה עסוק ככתב צבאי, אתה צריך להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק. אם משהו לוקח אותך מזה, אתה עלול לפקשש בגדול".
בר-שלום בן 36. מזל תאומים. אמו אחות ראשית בבית חולים בגימלאות, שעברה לעיסוק ברפואה אלטרנטיבית, בעלת שורשים טורקיים ויוגוסלביים. אביו, גימלאי צה"ל, בלגי שגדל בברזיל. גם רעייתו, דבי, עלתה מארץ הסמבה. הוא גדל במעלה אדומים ולמד בתיכון "רנה קאסן" בירושלים, באותה כיתה עם חברו בחדשות, גלעד עדין, ו"לשנינו היתה הפתעה להיפגש שוב בטלוויזיה". חלומו להיות טייס התנפץ בגלל עיוורון צבעים קשה. במקום זה שירת חמש שנים בגבעתי. בעל תואר ראשון במדעי המדינה ובהיסטוריה אמריקאית מהאוניברסיטה העברית. במהלך לימודיו הגיע לטלוויזיה. פגישה אקראית לאחר שיחרורו מהצבא עם אורן רוזנשטיין, שלמד כיתה מתחתיו, סידרה לו את הכיוון בחיים. "בוא, תנסה, זה יכול להיות מעניין", הציע לו. "הצצתי ונפגעתי", הוא נזכר. בתחילה התקבל כמאבטח, וכמי ששיחק כדורסל במכבי מעלה אדומים, נקלט במחלקת הספורט. שם החל לגמרי למטה, כרשם וכעוזר שדרן, עד שעבר להיות שדרן קווים.
ב-98' עבר להתגורר בקוטג' בכפר אורנים, עם גינה שהוא מטפח מסביב לבית. "הייתי מוכרח לשנות אווירה לעומת ירושלים, והשקט בבית זו הבריחה שלי מהלחץ של העבודה". ואיזה לחץ. כמה שהוא זהיר, כבר אירע לו לא אחת שפלשתינים ירו לעברו, "אבל חוץ מלהיפגע בצורה קלה מרסיסים ברגליים לא קרה לי כלום".

- לא קורה לך במצבים כאלה שאתה שואל את עצמך לשם מה לך כל תסריטי האימה האלה, לאחר הכיופים במחלקת הספורט?

"אין בכלל שאלות כאלה. אומנם גם בספורט עשיתי את הדבר האמיתי, אבל כאן אני מרגיש בלב החדשות. מה עוד צריך כתב?".

לא בדיוק מלוכסן עיניים

כמו כתבי ספורט אחרים בטלוויזיה נשלף בר-שלום למשימות בחדשות, אבל כל אלה לא התחרו עם ה"סוכריות" מהספורט, שהראשונה שבהן - הדיווח מאולימפיאדת אטלנטה 96', לשם הגיע עם לא מעט חששות. בתור הזוטר בין כתבי הערוץ הראשון שם, נשלח אל תחרויות השיט בסוואנה והעלה בחכתו את הדיווח הבלעדי על זכייתו של גל פרידמן במדליית ארד, היחידה של המשלחת הישראלית. כעבור ארבע שנים שוב שיחק לו המזל כשהגריל את סיקור זכייתו של החותר מיכאל קלגנוב במדליית כסף. אגב, בנוגע לסקופ על פרידמן, גילה תושייה שגבלה בחוצפה. היה עליו להעביר במהירות את קלטת תחרות השיט, ובעודו מתלבט על החוף, הגיחה לעברו סירת מירוץ. כשנשאל אם הוא מהטלוויזיה של הונג קונג, השיב בחיוב בלי להניד עפעף. "למזלי לא שמו לב שאני לא בדיוק מלוכסן עיניים".
על ההבדל בין התחומים הוא אומר: "בשניהם יש אדרנלין, אבל אי אפשר להשוות בין המתח הקשור בספורט לבין המתח בזירה הצבאית, בגלל הסכנה הכרוכה בה. אומנם אני נזהר, אבל באקשן אצלנו יש גבול דק בין אמיץ לטיפש. בתור כתב לא חמוש, שהלחימה היא לא במסגרת תפקידו, לא ארוץ לתוך האש. עם זאת, כן ארוץ אחרי התמונה. באחד הלילות הצטרפתי לכוח שפעל בג'נין וחיפש את אחד ממנהיגי הג'יהאד האיסלמי, למרות שהסתכנתי שם, הרגשתי צורך להראות פעם את החבר'ה שלנו מזווית לא ממש מוכרת".