צה"ל אצלכם בסלון

תומר לוי מתל אביב לא רוצה להיות ג'ובניק. בקרוב הוא מתגייס כדי לשרת את המולדת באופן הכי קרבי שאפשר, לא לשבת רגל על רגל. בינתיים הוא דווקא משכל רגליים על הכורסה בסלון שבקומה ה-16 במגדלי אביב, צופה במל גיבסון, קורא את המחשבות של הלן האנט בטלוויזיה ומציץ בעצבנות בשעון. וממתין לנציגים מחיל הנדסה, שינסו לשכנע אותו למה הכי כדאי לו ללמוד על לבנות חבלה.

תמר ויעקב, ההורים, יושבים מתוחים לצידו. רוב חבריו של תומר התגייסו, בלי שבאו אליהם הביתה וניסו לשחד אותם במילים יפות ובהסברים מרתקים. "זה מן ניסוי כזה", מסביר תומר, "כבר קבעו שאני אהיה בהנדסה, עכשיו באים להסביר לי איך זה שם, כדי שאני אהיה יותר מוכן".

יש מים חמים?

באיחור אלגנטי של שעה ורבע הם מצלצלים בפעמון. רותם, קצינת הת"ש של הבסיס, אורן המ"כ ואביתר שסיים טירונות. "מה אתה יודע על הנדסה?" שואל אורן. תומר מביט בו, קצת המום: "לא יותר מדי", הוא מודה. "בטירונות מקבלים הכשרה של לוחם חי"ר" פותח אורן בלי גינונים מיותרים. "אתה לומד לפוצץ לבנת חבלה, אחר-כך עולה למעגל, ובאימון עושים את כל הדברים האלה ברמה יותר גבוהה. בסוף יש תרגיל פלוגתי".

תומר לא בדיוק מבין מה זה מעגל ואיך מבצעים תרגיל פלוגתי. בינתיים, יש דברים יותר מעניינים מבחינתו. "איפה ישנים?" הוא שואל. אביתר, בקושי ארבעה חודשים בצבא, לא מתבלבל: "דבר ראשון, בטירונות ישנים בחדרים ממוזגים, שמונה בחדר. לכל אחד יש שקע חשמלי שאפשר לטעון בו את הסלולרי. יש מקלחות מסודרות". תומר עדיין מוטרד. "יש מים חמים?" הוא מתעניין. "מים חמים יש 24 שעות, אני לא צוחק", מבטיח אביתר. "יש הרבה מקומות בצבא שאין את זה".

"ואיך מזג-האוויר?" מקשה תומר. "ביום חמים כזה, בלילה אתה קופא מקור", עונה אביתר. "זה לא כזה ביג-דיל, אתה מוריד את השרוולים, מקסימום לובש גופייה מתחת. תראה, לא נהניתי מכל רגע בטירונות, אבל זאת חוויה שלא אשכח כל החיים שלי. אני מדבר מרחשי ליבי, זה לא ששילמו לי כסף להגיד את הדברים האלה".

למה דווקא הנדסה?

שיטת גיוס חדשה באה לעולם: מפקדים עוברים מבית לבית עם סרטי וידאו ומנסים לשכנע צעירים מדוע הכי כדאי להתגייס ליחידה שהם מייצגים. הם יושבים עם הנער ועם הוריו ומציגים בפניו את החיל. מדובר בחילות שאינם מבוקשים ואינם זוכים לחשיפה תקשורתית גבוהה, כמו חיל-ההנדסה, הסנונית הראשונה בשיטת השיווק הצה"לית.

"השמיניסטים יודעים עלינו פחות מאשר על חילות אחרים", מסביר קצין הנדסה ראשי, תא"ל אברהם (בנדה) בן-דוד. "הם רואים, למשל, בטלוויזיה הריסה של בית. הם רואים דחפורים וחושבים שחיל הנדסה זה דחפורים. הם לא חשופים לכך שאנחנו בעצם חיל רב-תחומי, שעוסק בחבלה, בציוד מכני כבד, שיש לו גדודים דומים לחי"ר, שאנחנו עוסקים במכשולים וביצורים, בפצצות, שיש לנו סיירת, שאנחנו אחראים על כל לוחמת האב"כ בצבא ועוד".

את הרעיון להגיע לבתי השמיניסטים הגה אל"מ יהודה קטורזה, ששימש מפקד בסיס הטירונים של חיל ההנדסה. קטורזה ופקודיו, שהיו הראשונים שנפגשו עם "הבשר "הטרי במעבר מהאזרחות לצה"ל, קלטו שיש בעיה. "היו לנו המון שיחות על בעיית המוטיבציה של המתגייסים", אומר תא"ל בן-דוד. "סלדנו מכל נושא הסרבנות והמעצרים בבקו"ם של מי שלא הסכימו לשרת בהנדסה. אני חושב, שהבעיה נובעת בעיקר מהסברה לא נכונה וממחסור באינפורמציה.

"בסך-הכל מגיעים חבר'ה מצוינים, בשלב שהם עדיין לא יודעים מה הם רוצים, ואומרים להם: 'לכו לשריון, להנדסה או לתותחנים'. באופן טבעי יש כאלה שמראש מוכנים, ויש כאלה שלא - ואותם צריך לשכנע. אני רוצה שכל מי שמגיע לטירונות של חיל ההנדסה ירצה מאה אחוז הנדסה". כדי להגיע למצב הזה, נשלחים מפקדי כיתות ולוחמים בחיל ההנדסה אל בתיהם של שמיניסטים שסימנו את חיל ההנדסה כאפשרות שנייה או שלישית בטופס הבחירה שנשלח אליהם מהבקו"ם.

"המפגש הבלתי אמצעי של מפקדים ולוחמים צעירים עם צעיר שהם כמעט בני גילו מוריד באופן טבעי את החששות שלו", אומר תא"ל בן-דוד. "50 אחוז מהנוער אומרים בעקבות המפגש: 'בטח אנחנו באים'. מתקבל הרושם שהצעד הזה ננקט כי המוטיבציה להגיע לחיל הנדסה נמוכה מאוד. הצנחנים, למשל, לא צריכים להשתמש בשיטות כאלה.

"מצבי לא כמצבם של הצנחנים. המוטיבציה לשרת שם גבוהה, על כך אין מחולקת. אנחנו צריכים לשכנע. ככל שאשכנע יותר צעירים לבוא לחיל הנדסה, איכות הלוחמים תגדל. במחזור הגיוס האחרון, באוגוסט, עמדנו בצפי הגיוס שלנו. בגלל המפגשים שערכנו החבר'ה הצעירים הגיעו ברצון ומתוך ידיעה לקראת מה הם הולכים. אם לפני שהגענו אליהם חיל הנדסה היה אצלם עדיפות שנייה או שלישית, אז אחרי המפגש חיל הנדסה היה במקום ראשון".

מה יקרה כשחילות אחרים יאמצו את השיטה תריבו על החיילים?

"הכל ייעשה בצורה מקצועית ובשיתוף פעולה עם הבקו"ם אני לא אנסה לשכנע מישהו שמיועד לשרת בשריון להגיע אלי". אין כאן, בעצם, פלישה צבאית לחיים של השמיניסט בטרם עת. למה לא לחכות שהוא יגיע לבקו"ם ושם לשכנע אותו?

"הצעירים היום צמאים למידע. אנחנו רואים את זה כשהם באים לביתן שלנו בבקו"ם. הם לא רוצים לעזוב. כשאנחנו באים אליהם, גם הם וגם ההורים שלהם מרגישים מצוין עם זה. עוד לא שמעתי על אף אחד שכעס בגלל שבאנו אליו הביתה. בכל מקרה, אחרי מספר מחזורי גיוס נפיק לקחים.

"במפגשים האלה, אגב, הם שואלים גם שאלות כלליות על הצבא, ולא רק על חיל הנדסה, וגם מקבלים תשובות. לפעמים אנחנו נתקלים בצעירים שלא רוצים לשמוע על שירות קרבי והמפגש איתנו גורם להם לשנות את דעתם.

"הצגנו את השיטה בפני מפקד זרוע היבשה והוא מעודד אותה מאוד. אני אמליץ על השיטה גם לחילות אחרים. בשבוע הבא יש לנו מחזור גיוס נוסף, והנתונים עד כה מראים שהרצון להגיע לחיל הנדסה הוא בהחלט גדול".

"האלונקות זה כלום"

אביתר מחיל הנדסה, שביקר אצל תומר מתל-אביב, עושה, מתברר, עבודה מצוינת. הוא מספר לתומר שהוא נהנה מהמסעות המפרכים, שהאוכל בבסיס מצוין, ששש שעות שינה בלילה זה די והותר. אם לא היינו יודעים שמדובר בהנדסה קרבית, היה אפשר לחשוב שמדובר בחופשה בקלאב-מד. "אני בנאדם שלא היה רגיל לשטח", הוא אומר בקול סמכותי. "הייתי הולך מהאוטו לבית, זהו. לא בנאדם ספורטיבי, פדלאה. אבל אתה מתרגל למסעות, אתה מתרגל לא להתקלח חמישה ימים. בהתחלה יש לך את ההלם, אבל ת'כלס זו תקופה מאוד טובה".

אבל תומר לא לקוח קל. "אני בכלל לא בכושר", הוא אומר ומביט על אביתר השדוף. גם תמר, האם, מביטה על אביתר. "בגלל זה אנחנו שולחים אותו לצבא, שיוריד כמה קילוגרמים", היא צוחקת. אביתר מנפנף בידו בביטול. "גם אני לא הייתי בכושר", הוא אומר. "הצבא, מצידו, שתהיה שק. הצבא בונה אותך מאפס, מתחיל בריצות קטנות ומתקדם, זו תוכנית מאוד מסודרת. מגיעים המון אנשים, כל אחד נראה אחרת עם יכולת אחרת. הצבא בנוי מכל שכבות האוכלוסייה, ואתה מכיר כמויות של אנשים. אתה ישן איתם, אוכל איתם, מתקלח איתם, רואה אותם במצבים שההורים שלהם והחברה שלהם לא יראו אותם בחיים. אני יכול להגיד לך, שהאנשים בהנדסה הם אנשים איכותיים".

רותם שולפת מהתיק קלטת מוטיבציה ובה סרטון קצר. בעוד בועז שרעבי נותן קולו ב"לתת את הנשמה ואת הלב", מתרוצצים חיילים בסמטאות רמאללה, מסלקים מוקשים וסוחבים אלונקות. תומר נראה נסער ואביתר ממהר להרגיע. "האלונקות זה כלום, אין לך מה לחשוב על זה בכלל", הוא אומר. תומר לא משתכנע. "כמה קילומטרים המסע?" הוא שואל. "44 ק"מ ועוד שניים של אלונקות, אבל זה כבר הסוף, אז כולם צורחים ושרים, ממש כיף", עונה אביתר. "עשינו את זה בתשע שעות, בקצב שישה קמ"ש, אל תשכח שעוד יש עליך פק"ל אלונקה, קשר, וממתקים, זה איזה 20 קילו".

תומר מנסה לדמיין את עצמו כורע תחת הנטל ואמו יורה: "איזה גדוד הכי פחות לוחם?" היא שואלת. "אב"כ׃" עונה אורן. "יופי, אז תלך לאב"כ, אני לא צוחקת", היא אומרת לתומר. הוא מתרגז. "ומה אני אעשה כל היום? זה משעמם", הוא משיב ופונה בשאלה מציקה: "איך האוכל שם?" אביתר רק חיכה לשאלה.

"האוכל במגמת עלייה", הוא מבטיח. "מלאווחים כמעט כל ערב, לא רע בכלל". התשובה מספקת את תומר. הוא מגרד את זיפי הזקן, אותם הוא מטפח עד לגיוס. "כמה זמן יהיה לי בבוקר?׃ הוא שואל. "אני, בשבע דקות אני מצחצח שיניים, נעליים, מתגלח, מתלבש. אתה לומד לעבוד יעיל. אתה עושה את הדברים לא יותר מהר אלא יותר טוב".

"מה זה שש שעות? היום אני ישן 16"

יעקב האב, מחליט להתערב בשיחה, בסוגיה שהכי מעסיקה אותו. "מה עם פלאפונים? מותר להם להתקשר הביתה?" הוא שואל. "יש דילים לחיילים, זה יותר זול", משיב אורן המ"כ "בערב מותר להם להתקשר הביתה". תומר והחיילים מרוצים. הוא לא שואל אותם שאלות קשות ובתמורה הם לא מפחידים אותו בסיפורי זוועה.

"הייתי בצופים, אז אני יודע מה זה לישון בשטח, באוהלים", הוא מסביר להם. "כן, זה נחמד לאללה", מתלהב אביתר, "רק אל תשכח שאוהל של הצופים ושל הצבא זה ממש לא אותו הדבר. פה אתה פורש סקביאס, שזה שמיכה צבאית, ומעליה שק שינה ונרדם מאוד בכיף. יש לך שש שעות לישון יופי".

תומר כמעט משתנק. "שש שעות?!" הוא שואל בחרדה. "מה זה שש שעות? היום אני ישן 16". אביתר מנסה להסביר, ששש שעות זה הרבה זמן, אבל תומר לא ממש מקשיב. הוא מחשב כמה נשאר לו לישון עד הטירונות. "שבת ראשונה אני אצא הביתה?" הוא מברר. אביתר מישיר מבט. "לא", הוא אומר בעליצות, "אבל שתדע שזאת שבת מגבשת. כולם ביחד ועד צאת השבת אתה עושה כמעט כל מה שאתה רוצה. לא מריצים אותך, אתה רק צריך לעמוד בזמנים לארוחות".

טוב, בעמידה בזמנים תומר מבין היטב. "אוקיי", הוא מחייך, נזכר באיחור המרשים של החיילים שהגיעו אליו הביתה.