שבחי הצנזורה

את המועצה לביקורת סרטים ומחזות פוגשים בדרך כלל באותה שנייה שמפרידה בין תום הפרסומות לפתיחת סרט הקולנוע. היא חתומה על פתקית מצולמת שעליה כתוב בכתב יד כי "המועצה לביקורת סרטים ומחזות מאשרת את הקרנתו של הסרט...". לא פעם שאלתי את עצמי, משועשעת, האם קרה פעם שבפתקית היה כתוב שהמועצה לביקורת סרטים וכו' לא אישרה את הסרט הנוכחי, ולכן מתבקשים הצופים ללכת הביתה. ובכן, אתמול זה קרה. המועצה הנ"ל פסלה את סרטו של מוחמד בכרי, העוסק בסבל הפלסטיני בעקבות מעשי הצבא הישראלי בג'נין.

אני עומדת מול פסילתו של הסרט "ג'נין, ג'נין" וחווה דיסוננס קוגניטיבי מעצבן. מצד אחד, לא נעים. המועצה הזו היא באמת מין מוצר אנכרוניסטי משהו, שזמנו עבר. מי היא שתחליט עבורנו, אנשים בוגרים, במה לצפות ובמה לא?

מצד שני, אני חשה באמת ובתמים הקלה גדולה, וגם הכרת תודה. מסוג ההקלות שחש אדם העומד בכיכר העיר, ראשו תחת הגיליוטינה, בעוד הסובבים מוחאים כפיים, כשלפתע מופיע מישהו מאי שם, מסלק את הסכין ומעיף את הקהל. הסרט של בכרי יצר דימויים התלויים מעלינו כסכין מזוהמת. ההצטעצעות המיתממת מאחורי המאבק לחופש האמנות היא הרבה יותר "צינית ומרושעת" מפסילתו של הסרט, משום שמדובר בחופש אמנותי שמחירו הוא דם אדם, דם יהודים, דם ישראלים. הסרט לא שופך את דמנו כמטאפורה, אלא מניח את היסוד ואת הצידוק המוסרי, כביכול, לשפיכת הדם הכי ממשית שיש. כמו זו שראינו. כמו זו שיצרה את המוטיבציה להפסיק את זרם הדמים הזה, ב"חומת מגן", בתוככי ג'נין.

יש משהו יפה בזה שהמועצה לביקורת סרטים לא פסלה שום סרט ב-15 השנה האחרונות. היא לא פסלה, למשל, כמה וכמה סרטים ישראלים העוסקים בסכסוך הישראלי-ערבי, שיש בהם ביקורת רבה על הצד הישראלי, חלקם בהשתתפותו של בכרי עצמו. היא בהחלט יכלה לקבל סרטים כמו "אוונטי פופולו" של רפי בוקאי, "גמר גביע", "עונת הדובדבנים", ועוד. זכורה לי תמונה מסוף הסרט "מאחורי הסורגים 2", שבה מתגלגלים בצוותא, על הקרקע, ארנון צדוק ומוחמד בכרי, פצועים ומדממים למוות. הסרט הזה מציג את הישראלים באור רע, את השב"כ, את צה"ל, וכן, קצת גם את הפלסטינים עצמם. אפשר להתווכח עם ערבוב הזהויות שיצר הסרט בין הגיבור הישראלי לגיבור הפלסטיני, אפשר להתרגש ממנו, בהחלט אפשר לצפות בו. אבל לחלוטין לא ניתן להתווכח עם ערבוב הזהות השקרי והמרושע שיצר בכרי הבמאי בסרט שלו.

ערבוב בין רוצחים לנרצחים, בין צבא שפלש למקום שבו מייצרים מעבדות נפץ ושמפוצצים לו את הילדים והנשים ברחובות, לבין אנשי המקום, שאפשרו את פס הייצור המפלצתי הזה, וסופגים את תוצאותיה של בחירתם המוסרית האומללה. אמת, הם סובלים, והם גם נפצעים ונהרגים מאש חיילינו. אבל סרט שמבקש להביא את הסבל הזה ללא הקשרו, הוא הסרט שלשמו נולדה הצנזורה, מכוערת וזקנה ככל שתהיה.

אני רוצה להצדיע למועצה המקשישה הזו, אני יכולה לחוש בייאוש ובחוסר האונים שלה מול התופעה המקוממת ששמה "ג'נין, ג'נין". מול השקר, מול הפוטנציאל הנפיץ, מול הידיעה המתסכלת שככל שירבה הסרט הזה להסתובב בעולם, יביא אתו עוד שנאת ישראל, עוד אלימות והרס. מול הידיעה שאת הפצתו של הסרט בעולם לא תצליח למנוע, וכי כולנו נשלם את מחירו. כנגד הייאוש הזה עשתה המועצה את המינימום שיכלה. גם אם הוא חסר סיכוי.