אכלו לי, שתו לי

"בגלל האיש, בגלל הדרך" הייתה סיסמת הבחירות של יוסי ביילין, והיא גם ממצה היטב את הסיבות לתבוסה: ביילין ניגף בשל אישיותו ודרכו, או ליתר דיוק, דרך התנהלותו. לא יוניותו היא שהייתה לו לרועץ, הגם שזה ההסבר המועדף עליו.

היבחרותו של מצנע לראשות העבודה, דירוגם הגבוה ברשימה של יונים צחורות כרמון, בורג, תמיר, כבל וקולט אביטל, ותמיכת האחרים, "הנצים הטורפים", בהסכם קמפ-דייויד של ברק וטאבה של ביילין, מפריכה לחלוטין את הקלישאות על מעופן של היונים ואת קינתם של ביילין-את-דיין על כך שלדעותיהם אין כביכול עוד מקום בעבודה. לדעותיהם בהחלט יש מקום, נכבד אפילו; להם ולסגנונם אין, וטוב שכך. חבל שמרצ מיהרה לפרוש את זרועותיה בפני השניים. מרצ אינה זקוקה לתוסף יוני, אלא להרחבה וחידוד של הפרופיל החברתי שלה. היא הייתה בהחלט בכיוון, אבל הרכישות החדשות מסיגות אותה לאחור.

ההתנהלות של ביילין בשנתיים האחרונות שווה מילה. אילו היו קוראים לו דוד לוי, העיתונות כבר מזמן הייתה קורעת לו את הצורה והמושג "אופורטוניזם" היה זה מכבר שם נרדף לו. כאשר נבחר בן אליעזר לראשות העבודה, מיהר ביילין להכריז שהוא חבר מפלגה על-תנאי. מה התנאי? אם בן אליעזר ייבחר חלילה להוביל את המפלגה גם לבחירות - הוא פורש. ביילין פסל אפוא פסילה אישית, גורפת ושרירותית, מנהיג נבחר של מפלגתו. זה האיש וזה פרצופו של מי שביקש להנהיג פה גוש סוציאל-דמוקרטי. איפה הסוציאליזם ואיפה הדמוקרטיה? הכל פלברה ונשיאת שמות נשגבים לשווא.

ביילין גם טען את אקדחו הפוליטי בכדור סרק באמצעות הקמת תנועה בשם "שחר", ראשי התיבות של שלום, חינוך, רווחה. (מתי בדיוק התעסק ביילין עם סוגיות של חינוך ורווחה ואילו בשורות יש לו בתחום?).

בכל מקרה, הסיוט נחסך מביילין. פואד הובס על-ידי מצנע. ביילין נרגע לשעה קלה, ושוב הייתה מפלגת העבודה לביתו הטבעי. אבל אז היה צריך ביילין עצמו לעמוד לבחירה, ופה המתינה לו הפתעה לא נעימה. חברי העבודה קצו בהתנהלות הנסיכותית של ביילין, והפסילה האישית שלו את פואד חזרה אליו כמו בומרנג. לפתע הוא מגלה שיש לו הרבה פחות חסידים ממה שחשב. מה עושה הטווס? מקונן! "לא נבחרתי בגלל תעוזתי המדינית", הוא אומר לעצמו ולציבור. נעליים. לא נבחרת בגלל שיש לך הרבה שונאים.

הנרקיסיזם של דיין

יעל דיין, שותפתו של ביילין למהלך האופורטוניסטי, אמרה השבוע בראיון לירון וילנסקי בגל"צ את המשפט הבא: "אמרת מעמד האשה – אמרת יעל דיין". ועוד הוסיפה שעם לכתה, התחום יופקר. הטקסט הנרקיסיסטי הזה נאמר על ידה בנון-שלנטיות ובלי שמץ של מבוכה. כאילו לא קדמו לה עדה פישמן-מימון, אשה דתית דווקא, שבזכותה לנשים יש זכות הצבעה. כמו לא הייתה שולמית אלוני, וכמו היו שאר הח"כיות והח"כים חברים בתנועה למען זכויות הגבר.

הדברים ראויים לאזכור כיוון שהם סימפטומטיים. אילו האנשים שרואים את עצמם כמנהיגי השמאל הישראלי היו מפסיקים לנהל עם עצמם פרשיות אהבים סוערות, והיו מתחילים לחזר אחרי הציבור ולתקשר אתו על בסיס קבוע, הם לא צריכים היו לסיים את חייהם הפוליטיים באופן נואש ופתטי כל כך.

לדעת להפסיד

ביילין הסתובב הרבה בשנים האחרונות בטרקליני אירופה. הוא אף מומן בשנתיים האחרונות על-ידי האיחוד האירופי. זה לא סייע לו ללמוד משהו מהתרבות הפוליטית באירופה. ראש ממשלת צרפת לשעבר, הסוציאליסט ליונל ז'וספן, לא המתין אפילו לתוצאות האמת בבחירות האחרונות שבהן הובס; הוא התפטר כבר עם פרסום מדגמי הטלוויזיה. כמוהו נהגו הקנצלר הגרמני קוהל, מנהיג השמרנים הבריטי ג'ון מייג'ור, ולפניו מנהיג הלייבור, קינוק. אפילו אל גור, מנהיג הדמוקרטים בארה"ב, שהיו לו סיבות מצוינות לעשות דה-לגיטימציה לבחירה של בוש, שאשכרה גנב את הבחירות, כיבד את ההכרעה הבעייתית.

לנצח ולחיות עם ניצחון כולם יודעים. הגדוּלה נעוצה ביכולת לקבל את ההפסד וללכת מהר הביתה. לא להתבכיין. את זה הפוליטיקאים שלנו טרם למדו. הם מוכרחים להתבזות עד תום.