אתה הוא האלוהים / על מייקל ג'ורדן

אף פעם לא אהבתי את מייקל ג'ורדן במיוחד. כאוהד הסלטיקס, האימפריה החדשה של המזרח לא ממש עשתה לי את זה, ואחרי שהם קברו את אינדיאנה של לארי בירד, כבר התחלתי להעדיף אפילו את הקישואים היבשים מיוטה על פני הבולס השחצנים, עם פיפן הנודניק, פיל ג'קסון ופוזת הזן המאוסה שלו, ויותר מכולם, ההוא.
מייקל ג'ורדן, עם החליפות האיטלקיות, הנעליים על שמו והעליונות הספורטיבית המוחלטת שלו. נכון, התנחמתי קצת למראה ההתבזות שלו בקריירת בייסבול קצרה, אבל מהר מאוד האתנחתא הזאת נגמרה, וכשמסביב צמח דור שלם של ילדים שהלכו בגופיות של שיקגו, החשבון שלי עם אלוהים תפח למימדים מזעזעים.
הפרישה השנייה של ג'ורדן, הסופית – כך נראה היה לפחות – פתחה את הדלת להשלמה ביני לבין ליגת הכדורסל היחידה בעולם (אז עוד לא ידעתי שמאחורי הפינה מחכה לנו אותו פיל ג'קסון עם עידן השאק-את-קובי הקשה מנשוא). פתאום כבר היה טעם לקום באמצע הלילה כדי לראות את הפלייאוף, בלי ששימי ועופר יטחנו את המוח על הפייד-אוויי הכי בלתי ניתן לעצירה בעולם, או אינטליגנציית המשחק שהופכת אפילו תפודים אוסטרליים כמו לוק לונגלי לסופרסטארים. החיים חזרו למסלולם, ואפילו בוסטון האומללה התחילה לשדר כמה אותות חיים.
ואז הוא החליט שוב לחזור.
"למה הוא עושה לנו את זה?", הייתה המחשבה הראשונה שלי. מה הוא רוצה להראות פה? שגם בגילו המתקדם, עם חבורה של ילדים עקומים מסביבו, הוא מסוגל עדיין לשלוט ביקום? מאיפה השחצנות הזאת, לקום פתאום מהמתים ולהתחיל להעסיק את כל העולם? התהיות הפכו לתדהמה כשהתברר שהקסם האפל של מספר 23 הפסיק לעבוד.
פתאום זה בכלל לא היה אלוהים, אלא עוד שחקן מוביל בקבוצה לא כל כך רצינית. באיזשהו מקום, דווקא העובדה שג'ורדן עדיין היה שחקן מרשים, אבל בכל זאת רק הד לאותה גאונות ישנה, עשתה את כל העסק למוזר עוד יותר. מייקל ג'ורדן, עוד שם בעמוד הסטטיסטיקה. וכך גם נגמרה לה העונה – לא בביזיון, אבל גם בלי פלייאוף, עם כמה פציעות לא נעימות ומטען של ספקות לגבי העונה הבאה. אני, באופן אישי, הייתי בטוח שהשיעור הזה הספיק לו.
כשג'ורדן החליט לעלות על הפארקט גם העונה, הבנתי איפה הייתה הטעות שלי. הוא לא ניסה מעולם "לעשות את זה" לאף אחד, פרט לעצמו. ג'ורדן לא ניסה לסתום את הפה לעיתונאים, לא רצה לקדם את השחורים מהגטאות, לא סגר חשבון עם פיל ג'קסון ובטח לא חיפש עוד כסף. לא הייתה כאן שום "סיבה" מהסוג שאני, פרשן בגרוש, אוהב לחפש. הוא פשוט רצה לשחק שוב כדורסל, למרות שהיה ברור לו שכל ילד זב חוטם, כל מי שהיה לו משהו להוכיח, כל מי ששמר איזו טינה ישנה מהעבר, ישמח לחגוג על חשבונו. למרות שהוא השיג בעונה הקודמת כמה שיאים חדשים, אבל לרוב קילקל את המאזנים הסטטיסטיים שלו, במדינה שבה המספרים האישיים הם שני שליש מהמשחק.
הווינר הכי גדול בתולדות הכדורסל הלך בעיניים פקוחות להפסד, ועוד נהנה מזה. כל כך פשוט, כל כך יפה. ודווקא בגלל שמייקל ג'ורדן היה רק עוד שחקן טוב ב-2002, הוא הפך עבורי לספורטאי הכי מרגש של השנה.