ביום מן הימים

מרים,

רק לפני מספר חודשים ישבנו ודיברנו בירושלים, על הכפר הערבי שיושב על שיפולי ההר אל מול ביתי. אמרתי לך אז, שהסכם אוסלו ריק מתוכן עבורי, לא יותר מדיבורים כלליים של פוליטיקאים. לא ראיתי שום הוכחה בשטח שהשלום שעליו הם מדברים הוא ממשי. אמרתי לך שבשבילי משמעות השלום היא להלך בשבילי הוואדי הקטן שמפריד בין ביתי לבית איכסא, לשבת בסלון ביתם של שכני וללגום תה מתוק מספלים קטנים. ולהזמין אותם לשתות תה בביתי.

אמרת לי שתאחזי בידי ויחדיו נחצה את הוואדי, ונקיש על דלתותיהם של אותם בתים. הנדתי ראשי בשלילה. בלתי אפשרי, זה מסוכן, אמרתי לך. אז ביום מן הימים, הבטחת לי.

כעת את כותבת לי שלבך נשבר מהמתרחש סביבנו. ומשום מה, אני מרגישה צורך לנחם אותך ואת כל האנשים בעלי הרצון הטוב, שבאים ממקומות, דתות, תרבויות ורקעים שונים, ושהם רודפי שלום באמת ובתמים. אף לא אחד מאתנו השתנה. אנחנו עדיין רוצים מה שתמיד רצינו: לכבד אחרים ושאחרים יכבדו אותנו. לחיות ולתת לאחרים לחיות. אנחנו לא משתמשים בהכללות גזעניות בנוגע ל"יהודים" או ל"ערבים".

תנו לי להגדיר את הבעיה: אנחנו, שהיינו מלאים ברצון טוב, שהתאמצנו מאוד וסיכנו רבות על מנת להגיע לפשרה שקטה, מתמודדים עכשיו עם יאסר ערפאת, עם הרצון הרע, האמונה הרעה והכוונות הרעות. זהו אדם שאין בו כל אהבה לאנשים אותם הוא מנהיג, שמוכן להקיז את דמם של ילדים פלסטינים כדי שיוכל להרוויח נקודות בדעת הקהל. אדם שמורה לאנשיו לפתוח באש לתוך חדרי השינה של משפחות שלוות בפרברי ירושלים, שמציב את שוטריו במקומות שכל תגובה הגנתית לעברם מצד כוחותינו תגרור בהכרח פגיעה במשפחות תמימות בעיירה הנוצרית בית ג'אללה, או שתפגע בכנסיות בבית לחם. אדם שפתח את בתי הכלא ושחרר טרוריסטים ורוצחים ידועים לשמצה, תוך שהוא מעודד אותם להסתנן לתוך ישראל כדי למלא את רחובותיה בפצועים ובהרוגים. אדם ששלח מכתבים בהם הציע לפלסטינים 300 דולר לכל פציעה ו-2,000 דולר לכל הרוג, שהקים מחנות קיץ שבהם אימנו ילדים קטנים בטקטיקות מלחמה ושימוש בנשק.

עכשיו זמן המלחמה

איננו יכולים לשאת ולתת עם אדם כזה, ולא עם ממשיכיו. אי אפשר להגיע להסכמה. אי אפשר לחיות בשלום. האיש הזה הוא אויב. ולמרות שפעמים רבות אמרו מנהיגינו ששלום עושים עם אויבים, הרי שבני אדם הגיוניים עושים אבחנה: שלום עושים עם האויב, אך רק לאחר שהאויב הניח את נשקו. כל עוד הוא ממשיך להילחם, יש להשיב לו באותה מטבע.

האם איבדתי תקווה, מרים? האם העתיד חייב להיות מנהרה חשוכה של קונפליקט מתמשך לכל תושבי האזור? האם הבדלי הדת והתרבות, שהם שורש החיכוך בינינו, דנים אותנו להרג ילדים תמידי?

ההפך הוא הנכון. גם התורה וגם הקוראן מצווים על אחוות עמים, כשמפרשים אותם נכונה. אנחנו היהודים מאמינים שיום יבוא וכל עמי הארץ יבואו לירושלים ופניהם לשלום, כדי לעבוד את האלוהים האמיתי היחיד, שכולנו מאמינים בו, בין אם אנו קוראים לו אללה, אלוהים האב או השם. אז תחזור ירושלים למלא את תפקידה כמרכז רוחני של עולם שליו.

אני בטוחה שתסכימי איתי שיאסר ערפאת, חסידיו והשלטונות הפנאטים, שמדכאים ומסיתים את אזרחי סוריה, לבנון, אירן, עירק, לוב, תימן, ערב הסעודית וכו', לא ימצאו חסד בעיני הנביא. אבל לבסוף כולם יכחדו מעל פני האדמה וייעלמו, ויחליפו אותם אנשים בעלי רצון טוב. כיצד זה יקרה, אני לא יודעת. אך זאת חזו הנביאים היהודים, וכאשה דתית אני חייבת להאמין בכך.

התורה מלמדת אותנו שלכל זמן ועת לכל חפץ: זמן לשלום וזמן למלחמה. העם היהודי שב למולדתו, למקום שאותו נתן לנו אלוהים כירושה נצחית, ככתוב בתנ"ך. לא משנה מה יקרה, אנו נשאר כאן, ונגן על עצמנו ועל מדינתנו. המנהיגות הנוכחית בישראל איבדה את דרכה והיא טועה כשהיא ממשיכה לקרוא "שלום, שלום", כשאין שלום.

מרים, אני מחזקת אותך. יבוא יום שבו את ואני נחצה את הוואדי שמפריד ביני ובין שכניי. אנחנו נשוחח את אותה שיחה ונשתה את תה מתוק. ויהיה שלום, שלום אמיתי. לא מסמכים חתומים של פוליטיקאים רעים, מושחתים, מטעים וטיפשים. זה יהיה שלום של אנשים שאוהבים את ילדיהם ומקדשים חיי אדם באשר הם.

נעמי רגן, סופרת