סופשבוע בנחל השופט

מן הסתם השמות ארד א-רוחה ובילאד א-רוחה אומרים משהו לוותיקים. עבור הפחות ותיקים ועבור אלה המשוכנעים כי לכל המקומות על מפת הארץ היו מאז ומתמיד רק שמות עבריים מצלצלים, השם היותר מוכר של האזור הוא 'רמת מנשה', אפילו שפירוש שמו הערבי הוא 'הארץ רחבת הידיים'. כנראה שלאף אחד לא שינה שהשם הזה מתאים לאופי המקום עשרת מונים משמו של אביהם הקדמון של משפחות דוברות עברית שכבר לא היו יהודים לפני 3,000 שנה...
בימים אלה של השנה, שלשמחתנו הם רוויים במים, נדמית הרמה הזו - דחוקה בין הכרמל והשרון ומכל מקום רואים ממנה את הארובות הגיגנטיות של חדרה - לשפלה האנגלית או לנורמנדי; בצבעה הירוק, במעברים שבה מגבעות עגלוליות ליערות אלונים זקנים ויפי אמיר, במעיינות "סתם", ללא שם אפילו, שמלחלחים בבוץ עמוק את אפיקיה הרדודים ועמוסי הפטל.
נכון ששם הרטיבות קבועה ואצלנו זו אשליית חורף קצרת ימים, ונכון ששיחי הפטל במעיינות הבוץ של אירופה הערפלית כמעט ללא קוצים, ואצלנו הם שייכים למדור "חס וחלילה" באגף ה"אוי ואבוי", אבל אסוציאציה זה דבר לגיטימי, אפילו שלהשוות את רמת מנשה הצנועה שלנו לשפלה האנגלית זו התרפקות רומנטית על גבול הפנטזיה.
באותה רמת מנשה, שפינותיה מוכרות בעיקר רק לתושביה, זורם נחל השופט הקטן, שגודלו כזרת אך נחת שבו לאין שיעור. לו היו נוטלים תייר ומוליכים אותו אל הנחל ומעיינותיו, ספק אם היה מבין על מה ולמה הטריחו אותו לבוא אצל אותו קפל קרקע. אלא שאנו, שכל קמטוט באדמותינו הוא סיפור עבורנו, וכל מבוע זעום הוא פינה ליודעי חן וליחידי סגולה, משימים עצמנו באותו מקום ומכתתים רגלינו לשם באהבה ובהתפעלות, משל תינוק הוא שיצא אומנם ג'ינג'י על אף שחלמנו על שחרחר, ובכל זאת התינוק שלנו הוא.
בפינה של נחל השופט, ש'רשות הטבע והגנים' הכשירה בה שביל להליכה, מעקות, גשרוני עץ ופינות הצצה, שאורכה כמה מאות מטרים, חברו יחד מים ובריכות קטנות וצלולות, ומערה לאוהבים, שרידי טחנת קמח עתיקה שארובתה בלבד נותרה שלמה, מפלונים זעירים וסבכים עמוסי ציפורים ומבורכי צל. ובתוך הסביבה נדחקים אחד ברעהו עצי ערבה סבוכים וגדולים, ומעליהם מיתמרים - פלא מקומי - עצי אולמוס, שהם נדירים שבנדירים בארצנו, וחזקה עלי שרבים מחובבי הטבע טרם ראו בעיניהם עץ כזה בטבע ה"חופשי".
נכון שגדולים וחשובים שבבוטנאינו מטילים ספק אם אלה אולמוסים תרבותיים שנטעו אנשי קיבוץ הזורע או משמר-העמק, או שאלה אכן אולמוסים ילידי הארץ, מה שבאמת עושה אותם מציאה אמיתית, אלא שלעניות דעתי יופיו של העץ מאפיל באופן מוחלט על השאלה הכל כך מקצועית והמשעממת הזו.
זו פשוט פינה שהנשמה מתרחבת כאשר נסתרים בה משמש הקיץ, או כאשר זרימות החורף הגוברות באפיק רועשות במפלונים ומסחררות קצף בבריכות הקטנות, כאילו אנחנו באמת בארץ ברוכת מים.
לא רחוק מ'חורשת האולמוסים והערבות' נובע עין חשרת, שנקרא בפי שכניו 'עין אמי', כשמו של צעיר בן הזורע שנפל. מימיו נובעים מתוך מערה חצובה כקמרון ונקווים אל בריכה, חצובה אף היא בסלע הלבן והמבהיק. שמו הערבי של המעיין הוא 'אלמחשורה', ופירושו 'המעיין שמימיו נובעים מסדק ונקווים בסלע'.
הוא זכה לשמו העברי חסר המשמעות כי אלה שקראוהו 'מחשורה', אף גם אלה שקראוהו 'חשרת', לא העלו כלל על דעתם שזהו בעצם נימפיאון חצוב בסלע, וימיו מן התקופה הרומית או הביזנטית, ואין מתאים אכן ממנו בכל הסביבה להיות משכן לנימפות האגדיות, בנות המים הרצים בסבכי הנחל והנשים המפתות בעירומן בין עצי היער שעל המים, אפילו אם אלה יצירי דמיוננו לבדו.

איך מגיעים

מאחורי קיבוץ הזורע, הבנוי בשולי עמק יזרעאל. לנחל אפשר להגיע ברכב פרטי "רך", ברגל ועל חמור. הכי קל זה להשתמש במפת הטיולים וסימון השבילים כרמל (מס' 4). צבע דרכי העפר המוליכות לפינות האלה - אדום וכחול. עוד בסביבה: גבעת הרקפות של גלעד, שאוטוטו ישתוללו בפריחה (חינם); מנזר קרן הכרמל, הוא המוחרקה (חינם, אבל יכול להיות סגור); מגידו - תל של ערים קדומות, כולן בשם הזה. אתר ארכיאולוגי (פה כבר משלמים).

טריוויה

עין השופט, קיבוץ של 'השומר הצעיר', עלה על הקרקע בלב בלאד א-רוחה ועסק בהגנה, בלחימה ובכיבוש האדמה. על אמת, ללא ציניות וגם ללא פוליטיקה מפלגתית מייאשת. הקיבוץ התחיל את חייו כישוב 'חומה ומגדל' ב-5 ביולי 1937, בעצם ימי המרד הפלשתיני הגדול וראשית הלחימה המסודרת, הממוסדת והמאורגנת נגד המפעל היהודי-ציוני בארץ.
מקומו הראשון של הקיבוץ, שמייסדיו היו יוצאי גולת פולין וארצות הברית, ואשר נקרא על שמו של לואיס ברנדייס, שופט אמריקאי וממנהיגי הציונות של ארצות הברית, היה על גבעת ג'וערה בלב רמת מנשה. שנה אחר כך עזב הקיבוץ את ג'וערה ועבר למקומו העכשווי. עוד שנתיים חלפו, וחבר הקיבוץ שמעון אבידן, מפקד 'גבעתי' בקרבותיה הגדולים נגד המצרים במלחמת העצמאות, שיכנע את מפקדת ההגנה לאמץ את המקום ולהפכו ל'אקדמיה הצבאית' של המדינה שבדרך. כדי שהבריטים - אדוני הארץ בעת ההיא - לא יפריעו, הוסווה המקום כבית הבראה.
לימים נקראה ג'וערה 'גבעת נוח', על שמו של נוח לינדהיים, שנפל כטייס במלחמת העולם השניה.
לינדהיים היה גם אדריכל, שתיכנן ב-1938 את עין השופט העתידית. הוא היה בנה של רמה לינדהיים, ממנהיגות 'הדסה' בארצות הברית ואחר כך תושבת קיבוץ משמר העמק.
היום נשארו מכל הסיפור הזה השמות ותושבי הקיבוץ מזדקנים. ככה זה.