ציריך: תאווה לעיניים, מכה לכיס
השוויצרים מזגזגים בין החוק למציאות; אווירת נינוחות ויוקרה שמרנית הופכת עם לילה לרוחשת וגועשת. הכל-בכל-מכל-וכל, כולל אזור 'חלונות אדומים' ושימוש חופשי ומאושר בסמים קלים
העיר, כמו כל שוויץ, מצוחצחת ומבריקה. בתי קפה ומסעדות קיימים שם בשפע. הרחובות גדושים באנשים והחנויות, על חלונותיהן המעוצבים, הן בהחלט תאווה לעיניים אך מכה קשה לכיס. הכל מוגש בשמרנות אלגנטית, שלווה ואיפוק היוצרים אווירת נינוחות ויוקרה אירופאים, שאינה מוכרת במחוזותינו. אין ספק שמדובר בעיר הכסף והדבר ניכר בכל היבט, כראוי למרכז פיננסי מהגדולים בעולם.
ציריך, שנוסדה כמבצר רומי, שוכנת לשתי גדותיו של נהר הלימאט (Limmat). חלקה העתיק מאופיין בסמטאות צרות ומתפתלות, בתי גילדות (איגודים מקצועיים), מבני מגורים מהמאה ה-16 וה-17, וכ-1,030 מזרקות מים באיכות הניתנת לשתיה גם היום.
בצדו האחד של הנהר נמצא רחוב הבנהופשטראסה (Banhnhofstrasse), המדרחוב היוקרתי, על חנויותיו המעוצבות וסניפי הבנקים הרבים שבו. מצידו השני נמצא רחוב הנידרדורף, ליבה של העיר העתיקה ששורשיה בימיי הביניים. את הסיור בעיר העתיקה כדאי מאד להתחיל דווקא בגבעת לינדהוף (Lindenhof), נקודת המכס הרומאית ממנה התפתחה העיר. הגבעה משקיפה על הנהר ועל העיר, שהשמים האפורים והגשם רק מעניקים לה מראה דרמטי יותר.
חיי הלילה הם ההפתעה האמיתית. הכל-מכל-וכל קיים שם, מברים ועד מועדוני ענק מלאים בעיקר בצעירים. מה שבמשך היום נראה שמרני ורגוע מתחלף עם לילה והופך לרוחש פעילות ורועש. האפשרויות הרבות מתרכזות בעיקר בשלושה אזורים הסמוכים זה לזה: רחוב נידרדורף, Zurich Nord והפיתוח האחרון, Zurich West. אזור זה היה בעבר אזור תעשיה שהתרוקן מתוכן ובעידוד השלטונות המקומיים צצו בו מועדונים, מסעדות יוקרה ומרכזי קניות.
בעיר יש גם אזור של 'חלונות אדומים'. הזנות אומנם אינה חוקית אך מציאות לחוד וחוק לחוד. השוויצרים למדו, כי עדיף להעלים עין, למסד את הזנות ולהוציאה מהרחובות. השוויצרים מזגזגים בין החוק למציאות גם בענייני הסמים הקלים. בעוד שהשימוש בהם אסור על פי חוק, במציאות שולטת הסובלנות האירופית שהופכת את השימוש בהם לחופשי ומאושר.
מקפחים את אמני הדאדא
יחסם של השוויצרים לתרבות ואמנות מעורר הערכה וקנאה גם יחד. חשיבותם מורגשת גם בהתנהלות העיר, שבה יותר מ-40 מוזיאונים, אולמות קונצרטים, תיאטראות ואופרה שוקקים חיים. עסקים פרטיים רבים, כולל רשתות סופר גדולות, בנקים וחברות ביטוח מפרישים אחוז קבוע מרווחיהם לתמיכה באמנות. תקציבים רבים מופנים גם על ידי הרשויות המקומיות. הסבסוד התרבותי נדון לאחרונה במשאל עם וזכה לתמיכה רחבה בציבור. השוויצרים מביעים תמיכתם גם ברגליים - אולמות מלאים וההיצע התרבותי השופע הם ההוכחה לכך.
בית האופרה העירוני, שוכן בבניין מרשים במרכז העיר. באולם המפואר והמעוצב בסגנון הרוקוקו מועלים כ-16 מופעים חדשים מדי שנה לצד הפקות ישנות שממשיכות לרוץ. תקציב ענק, במונחים ישראלים, של 80 מליון דולר מאפשר את הפעילות היצירתית השופעת הזו. כמעט מחצית מן התקציב מגיעה ממימון של גופים עסקיים וממלכתיים.
המוזיאון לאמנויות היפות (Kounsthaus ) הוא הגדול במוזיאוני העיר והוא מציג לצד תערוכות הקבע גם תערוכות מתחלפות. באוסף הקבוע יצירות מהאמנות הדתית של המאה ה-15 ועד הקלאסיקה המודרנית. גאוות המוזיאון באוסף סלי אלברטו ג'קומטי (Alberto Giacometti) ובאוסף יצירותיו של אדוורד מונק (Edvard Munch).
בשוויץ נמצאות יצירות אמנות גם במקומות בלתי צפויים. אולמות תאטרון במלונות הם כמעט עניין שבשגרה, אבל תחנת המשטרה פשוט שברה אותי. התחנה שוכנת בבניין מהמאה ה-18, ששימש בעבר כבית יתומים. בשנות ה-20 צוירה תקרת המבנה על ידי אוגוסטו ג'קומטי, דודו של הפסל הידוע. ספק אם העצורים במקום יסכימו, אבל סגנון הארט נובו והצבעים החמים הצובעים את המקום, הופכים את פנים התחנה למקום שבהחלט שווה ביקור.
באחד מבנייני העיר העתיקה שהוקם בתחילת המאה ה-20 – 'קאבארט וולטייר' - נוסדה למעשה תנועת הדאדא, הזרם התרבותי היחיד שנולד בעיר, שבו היו חברים הוגו באל, אמי הנינגס, הנס ארפ, מרסל ינקו ואחרים. על אף נטייתם מעוררת הערכה של השוויצרים לשימור, דווקא מקום זה לא השכילו פרנסי העיר לשמר. הבניין נרכש לאחרונה על ידי אחת מחברות הביטוח השוויצרית והשיפוצים הנערכים במקום אינם מציינים במאום את חשיבותו בהיסטוריה של האמנות.
לפנייה לכתב/ת 
